רודין // איוואן טורגנייב } תרגום: יניב חמו } כרמל } 224 עמ'
כבר מהעמודים הראשונים התרווחתי בכיסא (באופן מטפורי, לפחות, לא זוכר אם כפשוטו). תחושת ההגעה הביתה שמלווה מפגש עם ספרות כלבבך אפפה אותי מהשורות הראשונות. ואילו שבועות אחדים קודם לכן, כשרק שמעתי ש'רודין' תורגם מחדש, קפצתי באוויר (מטפורית!). יש! קראתי (בלב!), קלסיקה רוסית שעוד לא קראתי אבל קראתי עליה רבות (למשל אצל ישעיהו ברלין, שהזדהה מאוד עם הליברליות המתונה של טורגנייב, ניגוד בולט לקדחתנות של כמה מעמיתיו הגדולים, דוסטויבסקי, טולסטוי ועוד).
טורגנייב
יניב חמו הוא המתרגם המוכשר של הספר (שגם יזם את תרגומו, אם אני מבין נכון) — והבו לו כבוד על כך! חמו גם כתב אחרית דבר מפורטת על הספר והתקבלותו. זאת משום שהגיבור הראשי של 'רודין', הרומן שראה אור ב-1856 כשמחברו בן 38, קרי רודין גופא, הפך לסימבול חברתי באווירה החברתית-ספרותית הקדחתנית של הספרות הרוסית הגדולה בת הזמן; שהפכה להיות גדולה, בין היתר, כי היא הייתה הבימה שעליה נידונה בעמקות ובפתיחות הגדולה ביותר השאלה כיצד יש לחיות, פוליטית, חברתית וקיומית. כמו אובלומוב מהרומן הנושא את שמו (שראה אור שלוש שנים אחרי 'רודין'), כמו יבגני אוניגיין, פצ'ורין (גיבורו של לרמונטוב), דמויות של גוגול, הפך רודין למבטא של מחלה חברתית. ומהי המחלה? במקרה של רודין זהו אידיאליזם עמוק, רצון לשנות את העולם, אבל כזה שלא נלווה לו כושר המעשה וההתמדה. רודין הוא צעיר יחסית, בשנות ה-30 לחייו, שמלא ברעיונות הנאורות על תרומה לחברה, אבל לא מצליח להגשים אותם. ודוק: לא מדובר בנוכל אך גם לא באיש טהור, אלא במי שרוצה להיות טהור, וסובל מפומפוזיות, אך פומפוזיות קלה. הדקויות חשובות. הן אלה שמבדילות בין אמן לכתבן גס, ובין סמל לסתם קריקטורה. חמו מפרט יפה באחרית הדבר שלו איך מהר מאוד הפך רודין בפי מבקרי הספרות המשפיעים של השמאל הרדיקלי הרוסי של אמצע המאה ה-19 (דוברוליובוב, צ'רנישבסקי) – אגב, בגלל התפקיד החברתי-פוליטי של הספרות באותה תקופה, בלטו בה מבקרי ספרות (בלינסקי, פיסארב, מיכאילובסקי, אם להוסיף עוד כמה שמות), ש"חילצו" את ההשתמעות הפוליטית מיצירות הספרות, והיו, לפיכך, ראשי המדברים בהן – ממי שמאבחן את המחלה הרוסית לסימפטום של חוסר האונים הרוסי. הביקורת עברה בחלקה מהתפעלות מהרומן של טורגנייב לראייתו כסמל לדור שלו, הדור הליברלי של שנות ה-40, שנתפס על ידי הצעירים של הסיקסטיז (של המאה ה-19, כן?) כלא מספיק רדיקלי!
כל זה מאלף. אבל תחושת השיבה הביתה שחשתי בקריאה לא הייתה תלויה בכך כלל. למעשה, התחושה הזו פשתה בי כבר לאורך שני הפרקים הראשונים של הרומן, שקדמו לכניסת הדמות הראשית (בפתח פרק 3: "נכנס אדם כבן שלושים וחמש, גבה קומה, שחוח במקצת")! בעמודים אלה מציג טורגנייב בווירטואוזיות לא ראוותנית, גלריה שלמה של דמויות המוצגות בקצב מסחרר אך באופן ראשוני מספק ומיד יוצרות בקרב הקורא מחשבות על הקבלות והנגדות ביניהן. מדובר בסביבת אצולה בפרובינציה: אלמנה יפה ומיושבת בדעתה החיה עם אחיה, אדם לא מתחכם וישר. גבר אחר, עוקצני וסרקסטי, אבל כמדומה לא ציני, שמסקרן את האלמנה. גברת אחרת, אישה מבוגרת שמחזיקה מאוד מעצמה ומגדלת את ילדיה, אחת מהן יפהפייה פורחת בת 17, לבדה. היא מתעניינת באמנות וחברה ונהגו לספר עליה "שהיא מכירה את כל אירופה וכל אירופה מכירה אותה", אבל, אומר המספר, אפילו בפטרבורג "לא היה לה תפקיד חשוב", ועם זאת "במוסקבה כולם הכירו אותה והיו באים לבקרה". הנה דוגמה לרצון של טורגנייב לדייק ולא לתאר דמויות באופן מוקצן. והנה עוד דוגמה, על אותה גבירה: "יצא לה שם של אישה מוזרה במקצת, לאו דווקא טובת לב, אבל בהחלט נבונה". והתיאורים המדייקים, האלגנטיים, הלא-נסרחים, התיאורים האמפתיים והקשובים לצד האידיאליסטי של בני האדם (תו רוסי לעילא!) ממשיכים כשמתאר טורגנייב את "החצר" של אותה גבירה: אינטלקטואל מלחך פינכה; מורה צעיר לילדי הגבירה, אידיאליסט ותם לב; אציל אחר שמשמיע את שנינויותיו הציניות והמיזוגיניות להנאת וצווחת הנשים.
כבר יצא לי לכתוב לא אחת: ריאליזם הוא הסוגה המתעתעת ביותר בעולם (לדידי, אגב, הוא לא "סוגה", אלא הלחם והחמאה של ז'אנר הרומן, שלשם כך הוא הומצא מלכתחילה במאות ה-17 וה-18 – ואני לא בודד בדעה זו). הוא לא ייצוג "פשוט". הוא מקיים יחס מתוח עם הייצוג ומאפשר לסופר המוכשר לברור את פרטי וסדר הייצוג כדי להפוך את החיים לדבר מה רוקד, עמוק, מגוון, מתנועע וחי. ואת זה עושה טורגנייב.
ולפָּלֶטה הצבעונית הזו נורה כמו קליע רודין. אך גם עיקר ההנאה ששאבתי מדמותו של רודין לא נגעה להיותו סמל טיפוסי לרוסיה וכו'. מלבד הדקות של טורגנייב בתיאור פגם מאוד ספציפי, לא קלישאי (כאמור, לא מדובר לא בנוכל וגם לא בקדוש דון קיחוטי בדיוק), הרי שעיקר ההנאה האסתטית ששאבתי מדמותו הייתה ההקבלה האלגנטית שעושה טורגנייב בין דעותיו ומעשיו הפוליטיים לאורחו ורבעו בתחום האהבה הרומנטית.
טלו וקראו! •
