פוסטהיסטוריה // אופיר עוז } כנרת זמורה דביר } 236 עמ'
האם ניתן להצביע על מגמה של ספרות ספוקליטיבית בספרות הישראלית העכשווית? 'בעל ירקון' מאת נדב נוימן, 'החתולים לא ייללו אל מותם' מאת ר"ס אלה ומושא הביקורת הזו 'פוסטהיסטוריה' מאת אופיר עוז הם רק שלושה דומגאות מהשנה החולפת; דוגמאות טובות בכל הקשור למקוריות, עומק וניסיון כן להגיד משהו על ההווה באמצעות עתיד ספוקליטיבי.
ראשית צריך לציין את האומץ הכרוך בהוצאת ספר מז'אנר שאינו בשר מבשרה של הספרות העברית. מספיק לבחון את שני ספרי המקור הפופולריים ביותר בשנה החולפת, 'נתן ועמוס' מאת אסף ענברי ו'הלילה הארוך ביותר' מאת אשכול נבו כדי להבין מה הקהל הישראלי אוהב לקרוא: ריאליזם, וביתר שאת בשנים האחרונות, ריאליזם לאומי המזין את הצורך של הקורא והקוראת לאשרר ואף לתקף את זהותם.
למול הזרם המרכזי הזה, ספרו של אופיר עוז מתמקם בשדה רעיוני אחר לגמרי, גלובלי יותר. הוא מתיך לתוך הטקסט שאיני מוצא לו הגדרה מדויקת, זה לא רומן וגם לא קובץ סיפורים קצרים אלא משהו בין לבין, שני נושאים בוערים – הבינה המלאכותית ומשבר האקלים. להלן סיפור המסגרת: פרויקט הבינה המלאכותית, אתנה, נבנה על מנת לפתור את משבר האקלים וליצור מצב של חיים בר קיימא לאנושות. לשם כך ניתנו לו כל הכלים וכל ההגדרות וכל האמון והאישורים אולם בתנאי אחד — אסור לו לפגוע בבני האדם והוא, בעצם היא, מחויבת לכל הפחות לשמר את אורח חייהם של בני אדם ואת רווחתם.
חוק "האדם בלולאה" הוא ההוק השיווקי שבעזרתו שווק הפרויקט לציבור; כלומר, שבכל רגע ניתן להוריד את השאלטר על הפרויקט אם הוא חורג מחוקי היסוד שניתנו לו.
לאחר כינון המסגרת הרעיונית של הספר, אופיר עוז עובר לסיפורים קצרים שבהם הוא פורט את אורח חייהם של בני האדם בעתיד אבל שומר על הגחלת האנושית מבחינה בסיסית; נער שמתאהב בבוטמייד (בינה מלאכותית בצורת אדם) של השכן המתעלל, אלוף שחמט שמאותגר על ידי יריב צעיר, הורים המנסים להסתיר מהבת שלהם את האסון שפקד אותם, חוקר המנסה לפתור תעלומת רצח מורכבת. אלו סיפורים על אהבה, על שקרים והסתרות, על תחרותיות ועל הורות, כל מה שבינה מלאכותית לא יכולה לשנות, כביכול, (וישנם מספיק חוקרים שיחלקו על קביעה זו). אבל הבינה המלאכותית והאפשרות לאסון תמיד נמצאים שם. המהלך הזה מגיע לשיא בחלקו האחרון של הספר, שם מפתח "עולמות" וירטואליים מוצא את עצמו, יחד עם כל האנושות, ללא אינטרנט! תארו לכם את האימה.
מהבחינה הזו, אופיר עוז מעמיד כאן טקסט מבריק, חדשני ומהודק. העולם הספקולטיבי שהוא בונה משכנע ומרהיב באותה מידה שהוא מפחיד ומטריד. כלומר, ההבטחה הראשונה בטקסט ספקולטיבי מתגשמת כאן במלואה — שכנוע. אני מאמין שייתכן שכך ייראה העתיד. יש לעוז יכולת בלתי רגילה לנוע בין ז'אנרים פנימיים – סיפור אהבה, סיפור בלשי, אימה ומותחן פסיכולוגי – מבלי לאבד את הקורא או להיגרר אל חוסר אמינות.
אבל לקראת הסוף משהו במתח מתפוגג והברק שמאפיין את רוב הספר מתעמעם מעט. ראשית, האיזון בין התמקדות בעלילה והתמקדות בדמויות נוטה מדי לכיוון העלילה לטעמי. אנחנו לא מספיקים להכיר את הדמויות לעומק ורצים אל ההתרה שמבריקה ככל שתהיה, עדיין איננה תחליף לקתרזיס שמעניקה דמות אחת טובה ומורכבת. שנית, האקדח שמונח בהתחלה מרחף כמו גיליוטינה מעל הספר. האם פרויקט אתנה יצליח במשימתו? כיצד הוא יבצע זאת מבלי לפגוע בבני אדם ובאורחות חיייהם? כל השאלות האלה מקבלות תשובות חד-משמעיות, חד-משמעיות מדי בפרק האחרון בספר ובצורה שאינה אלגנטית לטעמי.
בסופו של עניין, המפגש עם החרדות של הקורא בכל הקשור לבינה המלאכותית הוא מפגש של הסכמה ואישור, ולא של פרספקטיבה חדשה. הבינה המלאכותית היא כל מה שקיווינו לו וגם כל מה שאנחנו יראים מפניו.
כל זאת אינו מונע את ההנאה החריפה שהספר העניק לי; פעם אחת הנאה מהדמיון ומהמקוריות של הסופר ופעם שנייה מהעימות מול הספקולציה הפרטית שלי. מיותר לציין, אף אחד לא יודע מה צופן העתיד. אבל ספרות טובה יכולה להציע כיוון מחשבה, אפשרות, וכל שנותר לנו הוא לראות אם דברים אכן יתגשמו באופן שהסופר מדמיין. 'פוסטהיסטוריה' הוא הצעה טובה בהחלט. •
