באפריל 1914, כשאורי צבי גרינברג היה עוד בן 18, הוא כתב גלויה אל העורך הספרותי הנודע פישל לחובר, שאליו שלח את שיריו. אצ"ג, שלימים יהיה מגדולי המשוררים העבריים, התרעם על התגובה הצוננת לה זכה: "כפי הנראה אין אתה מפיק רצון משירי. אני כמובן לא אבוא לשבח אותם, כי בעיקר הדבר, בטוחני שימצאו מקום בעיתון ספרותי חשוב […] לו באמת מחברם היה מן המפורסמים היית בוודאי ובוודאי שמח עליהם ביותר, אולם משלי, משורר צעיר, לא על נקלה!"
בגלויה, שנכתבה מעיירת הולדתו, ביאליקמין, מציין אצ"ג בפני לחובר שניים מהשירים ששלח לו: 'בנדודי יום ולילה' ו'בזהב צהרי דממה', שלא מצאתי להם עדות בפרסומי המשורר בדפוס וייתכן שאבדו בגנזכיו של העורך. הגלויה הזו נמצאה לאחרונה בתוך 'אוסף איגרות סופרים עבריים' שהתגלו במחסני הספרייה הלאומית. האוסף, שקוטלג ונסרק לאחרונה, מכיל מאות מכתבים, כתבי יד ורשימות של סופרים וחוקרים, בעלי שם ואלמונים, כותבי עברית ויידיש וגם גרמנית, פולנית ורוסית, מאירופה מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20 בארץ ישראל.
כותבי האוסף מרכיבים את נבחרת החלומות של הספרות העברית. ביאליק וטשרניחובסקי, רחל ולאה גולדברג, ברנר וגנסין, ברדיצ'בסקי ושופמן, עגנון והזז, לוין קיפניס ומרים ילן-שטקליס, אצ"ג ושלונסקי, אלכסנדר פן ואורלנד, פיכמן ודוד שמעוני – הם רק חלק קטן מהם. יחד איתם אפשר למצוא איגרות של רבנים ואנשי חוכמת ישראל, וכן מנהיגים-כותבים כמו ברל כצנלסון, בן-גוריון או ז'בוטינסקי. אלו התכתבויות המשרטטות את מפת התרבות העברית על הקשריה וקשריה בשנים ההן ועד היום.
עם העלאת המכלים מהמחסנים ופתיחתם התברר כי מדובר באוספיו של המו"ל ואספן כתבי היד צבי קנאל. הם נשמרו בידי בנו, ההיסטוריון ד"ר ברוך קנאל. אליו הגענו, בשנות ה-80, צוות מטעם אוצרי הספרייה הלאומית, על פי בקשתם של פרופ' מנחם שטרן הי"ד וד"ר חן-מלך מרחביה ז"ל, שהיו ידידי מחלקת הארכיונים שלנו ומבאיה. האוספים נשמרו בדירתו הצנועה של קנאל הבן בפאתי מאה שערים, ואני, אז סטודנט צעיר שנלווה אל מנהל המחלקה המיתולוגי, רפי ויזר ז"ל, זוכר את עצמי מטפס על שולחנות, פותח ארונות קיר עצומים ומרוקן מהם את המדפים, בחדר שאיש לא נכנס אליו שנים ארוכות.
אוסף האיגרות (שהיה רק חלק קטן מאוספי צבי קנאל) נבנה בעיקר ממכתבים שנשלחו אל פישל לחובר, עורך 'מאזנים' וכתבי עת ספרותיים רבים אחרים, ממקורות נוספים, בעיקר משולחן מערכת המוסף הספרותי של העיתון 'דבר'. המוסף נערך שנים ארוכות בידי דב סדן, שכנראה העביר אותם לידי קנאל. בנוסף היו שם מכתבים וכתבי יד נוספים שנאספו על ידיו. אפשר למצוא שם תיעוד כתוב לרחשי ליבם המקצועיים, טרוניות לגבי פרסום או אי-פרסום של כתביהם, מצוקות כלכליות וגם כתבי יד מקוריים של יצירות מופת מוכרות יותר ופחות.
הגלויה | צילום: הספרייה הלאומית
כך, למשל, יוסף חיים ברנר, יושב בווייטצ'אפל, לונדון, מוציא שם את כתב העת 'המעורר', וכותב אל מנחם גנסין, אחיו הצעיר של חברו ואהוב נפשו, אורי ניסן גנסין, החי כבר ביפו: "שתי גלויותיך קיבלתי. לכסף הנני מחכה בכיליון עיניים, כי דחיקא לי שעתא מאוד…" (תחינה שחוזרת כמעט אצל כל הכותבים בדור ההוא).
הנמען, מנחם גנסין, הגיע ארצה כבר ב-1903 ובמקביל לעבודתו כפועל וכמורה במושבות העלייה הראשונה, היה ממקימי התיאטרון הראשון בארץ "חובבי הבמה העברית" ביפו ולימים הצטרף ל'הבימה'. במקביל פירסם סיפורים ומאמרים בנושאי תיאטרון, אותם שלח אל לחובר וכתבי יד שלהם נמצאים בארכיון שלנו.
"הנני שולח לך חוברת ז-ח של 'המעורר' עם שני אקזמפלרים של 'בינתיים'" (סיפורו של אורי ניסן גנסין, שיצא בלונדון בעזרת ברנר), כותב ברנר לגנסין, מתוקף תפקידו. בסיום מכתבו, מ-13 ביולי 1906, מתלונן ברנר כי במחזהו 'לעת עתה' שהופיע בירחון 'הזמן' נשמטה תמונת הסיום והוא מעתיקה כולה בכתב ידו במכתבו. במכתב נוסף, כחודש מאוחר יותר, הוא מתכנן את עלייתו לארץ ישראל ומבקש לדעת: "היש בית דפוס עברי הגון ביפו, שאוכל למצוא בו עבודה?… היש למצער במחניכם 'מנין' של אנשים שכמותך? אם מדברים ביניכם רק עברית ובאיזו הברה?" ומסיים בנימה אופטימית וחגיגית, הנדירה כ"כ אצל ברנר: "ויוכל היות כי עוד נעשה חיל, אם רק ימצא חומר ולבנים, נבנה בנין גדול ורם וראשו יגיע השמימה, ועל דגלנו נחרות: והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אלוהי אומתנו".
• • •
אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר ליבה הפועם של הספרות העברית מאירופה לארץ ישראל. מברלין ומוורשה – לתל-אביב ולירושלים. לחובר עלה ארצה והתמנה לעורך 'מאזנים', ביטאון אגודת הסופרים. 'דבר', עיתון פועלי ארץ ישראל וביטאון ההסתדרות הכללית נוסד ב-1925 בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון. דב סדן (שטוק), שהיה מראשי השומר הצעיר ותנועת החלוץ בפולין, עלה שנתיים לאחר מכן ומיד הפך לחבר מערכת העיתון ועורך המוסף הספרותי שלו. אוסף האיגרות, המורכב ברובו מחומרים שנשלחו אליו, מעיד על מרכזיותו של המוסף.
לאה גולדברג, למשל, שלחה שירים, תרגומים ורשימות למבוגרים ל'דבר' ול'דבר לילדים'. כך, בין השאר, שלחה למוסף הספרותי של 'דבר' את 'קינת אודיסאוס' ואת השיר 'ערב אחד' בכתב ידה בעט ובניקוד מלא. לילדים – את השיר 'בארץ סין' שפורסם ב'דבר לילדים' ביוני 1942 והתגלגל ב-1986 לספר עם איוריו של אבנר כץ (וב-2011 עם איורי גלית לוין). לצידם, תיקה העבה והמגוון מכיל גם טיוטות של 'למה גרים הקופים על העצים?', טקסטים לטורי הקומיקס 'אורי כדורי' (לצד איורי אריה נבון) ועוד.
פריט ארכיון מפתיע (או שמא בכלל לא מפתיע) הוא שיר היתולי של אברהם שלונסקי. הוא, שהרים בצעירותו את נס המרד נגד נוסח ביאליק ובעיקר נגד יורשי ביאליק בשירה העברית, כתב ליום הולדתו ה-60 של המשורר הלאומי ברכה מחורזת. הברכה, בצורת שיר פארודי, לועגת לחנפני, חקייני ואפיגוני ביאליק "של הטוחרים בטחורים המטילים מים רבים" וכו'. באמצעות השיר, שלונסקי מנסה להציג את היריבות בינו בין המשורר הלאומי כמשהו ששייך לעבר הרחוק ואינו רלוונטי יותר. פרופ' חגית הלפרין מציינת כי השיר נשלח כמתנת יום הולדת לביאליק עצמו (ואכן הוא נמצא בארכיונו בבית ביאליק), ומאוחר יותר פירסם שלונסקי נוסח שונה בכתב העת 'טורים'. מעניין שכתב היד הנמצא באוסף לפנינו זהה כמעט לזה שנשלח לביאליק. האם העתיק אותו שלונסקי, ניקד אותו ושלח אותו גם לאחרים, בהם לחובר לדוגמה, וכך התגלגל לאוסף?
גם תלאות היומיום של גדולי הכותבים העבריים מצאו את דרכן להתכתבויות בארכיון: במכתב שתאריכו א' בסליחות תרפ"ה, כותב עגנון כי לצערו לא יוכל לשלוח סיפור לגיליון ראש השנה "כי טרוד אני בחיפוש דירה למשפחתי העומדת לבוא בקרוב הנה אי"ה, ואין לבי פנוי לעסקי ספרות". מקבל המכתב, שמואל טשרנוביץ הנודע בכינויו הספרותי 'ספוג', היה עסקן ציוני, עיתונאי (אז חבר מערכת 'הארץ') וסופר, ולימים אביהם של סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ-אבידר והדיפלומט יעקב צור.
• • •
בתחילת שנת 1937 שלח דוד פוגל מפריז גלויה אל יעקב כהן בתל-אביב, ושאל לגורל שיריו שנשלחו אליו לפרסום. באותה גלויה שואל פוגל: "במכתבי של תחילת הקיץ שעבר שאלתיך, אם לא ידועה לך איזו דרך להוצאת קובץ שירים ולא עניתני. האלמד מכאן, שאין כל אפשרות לכך?" כידוע, ספר שיריו הראשון של פוגל הופיע בוינה ב-1923, אבל חלומו להוצאת ספר שירה שני לא התגשם. פוגל, שהגיע עם אשתו ובתו לתל-אביב ולא הצליח להתאקלם בארץ, חזר לצרפת, וסופו שנתפס בידי הגסטפו. הוא נשלח ב-1944 למחנה הריכוז דראנסי ונרצח באושוויץ, ורק עשרות שנים לאחר מכן הוכרה חשיבותה וגדולתה של יצירתו בין החוקרים והקוראים.
הלל צייטלין היה סופר, הוגה דעות ומיסטיקן בעל השפעה רבה בתרבות היהודית, שפעל בפולין בין שתי מלחמות העולם. לאחר שחזר בתשובה ופירסם חיבורים שבהם הציג תיאולוגיה משיחית-מיסטית משלו, זכה להילה של מעין נביא מודרני. לכן מפליא הדבר כי באיגרת אל לחובר בפברואר 1936 הוא מתלונן על קיפוח כאחרון הזוטרים: "כי דורש אתה על כל קוץ וקוץ של ביאליק תלי תלים של הלכות בשעה שעובר אתה בשתיקה על כל יצירותיו של איש שכמוני – אין לי עליך ולא אליך – כלום. אבל אם כותב לא מצאת לנכון לתת בספר על הסופרים מקום למאמרך עלי… אין אני יכול לסלוח יחס זה מצד איש שידעתיו לישר לב כמוך". בכל זאת צייטלין לא נטר ללחובר טינה ושלח אליו את ספרו 'דממה וקול' – הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי-משיח' עם הקדשה ובה הוראות קריאה: "לידידי העורך וההוגה, למקרא לא בסירוגין, כי עם כסדר, בשקט שום-לב והחייתה נפשי".
בין השמות המפתיעים באוסף הסופרים העבריים נמצא שמו של רבחי כמאל. מאמרו 'מתולדות ההשכלה והחינוך אצל הערבים' נכתב בכתב ידו על דפי מחברת שורות ופורסם ב'דבר'. טיוטת המאמר שבידינו מתפרסת על פני 22 עמודים ובסופה הוסיפה ידו של העורך את ההערה: "את המסה הזאת קיבלנו מאת הסופר הערבי בשפה העברית ואנו מדפיסים אותה כלשונה ובמלואה". כמאל היה דמות יוצא דופן (אז והיום) בנוף המשכילים בארץ ישראל, וסיפור חייו מרתק עד לסיומו: הוא נולד בירושלים ב-1913, למד בקהיר עברית ושפות שמיות ועם שובו לירושלים התקבל ללימודים באוניברסיטה העברית. עם תחילת קרבות מלחמת העצמאות הותקף בידי יהודים בירושלים וניצל בידי אנשי ההגנה, אולם בהמשך פוצץ ביתו. כמאל, שעולמו חרב עליו, הפך לפליט וברח לדמשק. שם גויס על ידי השלטונות לשידורי רדיו דמשק. הוא השתמש בידיעותיו ובשליטתו בעברית להפצת תעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית, אולם לא זנח את אהבתו לשפה העברית. הוא לימד עברית וארמית באוניברסיטת דמשק ובאוניברסיטאות ערביות נוספות. הוא לא חזר יותר למולדתו ומת בדמשק ב-1979.
האוסף הזה מלמד על כוח החיות של הרפובליקה הספרותית העברית במאה ה-20 – יוצרים, עורכים, מו"לים, מדפיסים וכו'. וגם עתה, חשוב במיוחד לזכור את התרומה ההרואית הזאת לעולמנו היום. •
