הדוקו המדובר של לואי ת’רו בנטפליקס, שצלל לעומקי ה”מנוספרה”, זכה לשבחים מקיר לקיר. מבחינת רבים וגם רבות, הוא סיפק את ההוכחה המושלמת לכך שגברים שנמשכים לדמויות מבחילות כמו אנדרו טייט הם רעילים, נרקיסיסטים ומסוכנים. אבל תוך כדי הגינויים המוצדקים נראה שאף אחד לא התעכב על השאלה החשובה באמת: למה כל כך הרבה צעירים בכלל מגיעים לשם? ובכן לא חסרות סיבות, אבל רק אחת שכמעט לא מדברים עליה: בשנים האחרונות התרבות מתקשה להציע מודל עדכני לגבריות רגילה. כן, קראתם "רגילה", למרות שהמוח שלנו כבר מחווט לקרוא "גבריות" ומיד להשלים ל"רעילה״.
ייאמר מיד: אחרי מאות שנים שבהן נשים נדחקו לשוליים, תנועת-הנגד הייתה הכרחית. אין שום סיבה לחזור לעידן חשוך שבו נשים בקושי ביימו סרטים והובילו סדרות. מנגד, קשה להתכחש למגמה של השטחת הדמויות הגבריות, עד כדי קריקטורה. קחו את ישראל לדוגמה: ב'מחוברים' הגברים הם פרודיה. ב'פאודה' יש לוחמים אמיצים, ויש כאלה שיודעים רק לנהום. ב'ריסט' אדיר מילר מגלם אדם בוגר שהוא גם מבולבל וחסר אונים וגם ילד קטן ובלתי נסבל. 'חוליגנים' ו'ילד רע' שמות במרכז את העבריין בעל הלב רך. כולם קיימים ברובד כזה או אחר, אבל לכו תמצאו טיפוס הרבה יותר נפוץ: גבר נורמטיבי, אחד שמתמודד עם החיים, עובד, מקים משפחה, נכשל, מצליח ומתפתח בלי להיות מקרה קיצון.
וזה לא שבנכר המצב טוב בהרבה, בין גיבורי-על שהם בכלל לא בני אדם לדמויות כמו טד לאסו, הבחור מהתמונה למעלה, שהן חיוביות עד כדי חוסר אמינות. שחקני כדורגל שתומכים זה בזה בלי אגו, בלי תחרות ובלי עימות? זה מאוד נעים, אבל גם מציאותי כמו שחקן ערבי בבית"ר ירושלים.
יש מקום גם לרגישות וגם לעוצמה. גם לאמפתיה וגם לתחרותיות. גברים יכולים להיות אבהיים, פגיעים, שאפתנים ולעיתים גם כועסים, בלי שכל הבעת רגש מהסוג הזה תוצג כבעיה שצריך לעקור מהשורש. אפשר אפילו להיות גבר זועם מדי פעם בלי להיות מניאק מסוכן לאנושות. אבל כרגע לגברים צעירים אין בשביל מי לפתוח נטפליקס, ולכן הם נסחפים אחרי טיפוסים כמו טייט והסטרימר קלוויקולר שביקר בישראל לאחרונה (ולימד את כולנו את חשיבותו של קו הלסת). וזאת כבר בעיה של כולם.
