המהפכה לא תשודר בטלוויזיה. גם המהפך לא. שניהם עברו דירה וגרים זה זמן במקום אחר. נעים יותר. משוחרר יותר. עיתונאי פחות.
זו בעליל מערכת הבחירות הישראלית הראשונה שזירתה המשודרת העיקרית הועברה לפודקאסטים, המקום שבו אף אחד לא סופר אותך או איתך רייטינג, זמן מסך, דקות שידור או חלוקת קשב עם "פאנל". אין פאנל. יש מיקרופון, כולו שלך, ויש זמן, והכי חשוב – יש מולך מראיין אסיר תודה מספיק על שהגעת, והוא לא עומד להקשות יותר מדי, ומה שטוב לטראמפ אצל ג'ו רוגן מוכרח להיות טוב גם לנו.
שוודי או רקמות? נתניהו
בהתאם, הראיונות הפוליטיים המשמעותיים של התקופה העתיקו כתובת: נתניהו אצל אבי שושן ובן בן ברוך, בשיחות שהניבו דיבור וכיסוי משמעותיים יותר מהופעותיו בערוץ הבית 14; לפיד מדבר כמעט בלעדית בפודקאסטים - מוזמנים לבחור, הוא ברובם; יאיר גולן חלק עם שיר ראובן סיפורי גבורה – הוא על 7 באוקטובר, היא על היום שבו העמיסה בת זוג – וגם איזנקוט בדרך; סמוטריץ' קיבל גם מסאז' מפנק משושן, בנט הריץ קטעים ב'פרובוקצה', ליברמן התמסר ליסמין לוקץ', בן גביר מתרוצץ בין אנשים שחושבים בדיוק כמוהו.
בעולם שבו כל מה שאתם צריכים הוא אהבה ושני מיקרופונים, הטלוויזיה הפכה שחקן משנה, בואך ניצב. במות מרכזיות מסוג 'פגוש את העיתונות', 'אולפן שישי', 'עובדה' ו'המקור' הן עדיין חלון הראווה הנוצץ, אבל מחיר הסחורה, עבור רוב הפוליטיקאים, מרקיע שחקים מדי; עיתונאים אמיתיים אורבים שם, ולך תדע מנין אתה בא ולאן תשוב, אם בכלל. הפודקאסט מבטיח נוחות מקסימלית והגעה בטוחה ליעד, ובעיקר מופע של איש אחד – הפוליטיקאי – לצד כמה קריאות עידוד משעשעות. פחדנות? אתם אמרתם. אני הצטרפתי.
לא בטוח שהכל רע: השיחות משוחררות יותר ועשויות להתגלגל רחוק יותר בלי המחויבות לעורך לחוץ באוזנייה, שמוכרח להוציא ממך כותרת בארבע דקות. מצד שני, "הפוליטקאי בנעלי בית" היא אולי הסוגה העיתונאית הרופסת והנחותה ביותר, המקום שבו כולם הופכים לדובוני-כן-כן זהים שרוצים רק לאפות חלות לשבת או פוקאצ'ות לשישי, והסיכוי להבין עם מי באמת יש לכם עסק אינו גבוה בהרבה מהסיכוי שנתניהו יכיר מחר בבתו כבת-משפחה שוות-זכויות. זה בוודאי סמלי שבדיוק עכשיו עזב חיים יבין את הבניין: מבחינת הדור ההוא - ואולי גם זה שאחריו - מדובר במהפך אחד יותר מדי.
