אני לא חובב מתוקים גדול. לא אומר לא, אבל בטח שלא הולך לחפש מתוק בכוונה תחילה. אני איש של מאפים, בעצם איש של הכול – חוץ ממיונז, שלא עובר אצלי במערכת. בדרכים אני לא מחפש את יוצא הדופן; זה בדרך כלל קורה מעצמו, בלי שתכננתי. אתה נכנס לדוגמה לחניון בים המלח, ומשהו טוב קורה.
אבל לפני הסבר מפורט, הנה תובנה על למה אני מעדיף לשלם על גלידה אמיתית מאשר על שלגון. לאחרונה הקטינו לנו את השלגון החלבי הידוע, זה שנושא שם מפוצץ ורומז לגודל ענק. האירוניה חוגגת. יש היום בשקית יותר אוויר משלגון, ויש מקומות שיפרקו ממך בקלות 20 שקל על הדבר הזה.
לנהוג עם כל המשפחה עד אילת אני מצליח לחסוך מעצמי, אבל חופשה שנתית בים המלח אני מוכן לעשות, כולל עצירות התרעננות בכל הזדמנות. יש מושג שנקרא פטה מורגנה. זה בדיוק מה שקרה לי בדרך לים המלח.
חלק אינטגרלי מהחופשה שלנו הוא עצירה קבועה בסופרמרקט של צומת לידו, אבל אז בלמתי את המונית מול עגלת הגלידה של לירון, שנושאת את השם "בוזה". אני מכיר אותם מרחוב החשמונאים בתל-אביב, אבל זו הגרסה במיקום הכי לא צפוי.
לירון, שמנהל את העגלה בסבלנות שלא תואמת את המציאות הלוהטת בחוץ, נתן לנו לטעום כמעט מהכל. אחרי מקצה הטעימות כולם התכבדו בגביע. כשהגיעו עוד לקוחות מאחורינו זירזתי את הילדים, אבל לירון לא התרגש ומזג מנות נדיבות. הסברתי לכולם לקחת את אותה המנה: שני טעמים בגביע אחד (22 שקל), שלפחות נטעם ונרוויח פעמיים. בדרך לים המלח אכלתי חמאה חומה וצמר גפן מתוק. בדרך חזרה כבר היה ברור לכולם שעוצרים שוב. הפעם פינקתי את עצמי בשני כדורים - חמאה חומה ופיסטוק.
גלידת שמנת מעולה, עם הקפדה על כל פרט (לצמר גפן המתוק יש באמת טעם של צמר גפן מתוק). זו זכות לאכול את אחת הגלידות המשובחות בארץ כשהנוף של ים המלח ברקע, מה שהופך את העצירה בצומת לחוויה. מלירון הבנתי בקצרה שיש סיכוי שהם ייכנסו בהמשך לתוך המבנה המוצל בצומת – בשורה מצוינת לו ולסועדים. מגיעה לו מדליה על ההתמדה.
• גלידה בוזה (עגלת לירון)
צומת לידו בתוך החניון
הנזק: 26 שקל לשני כדורים
