מחקר חדש על יוקר המחיה בארץ שערכה ד"ר שרית מנחם-כרמי, מנהלת מחקר בכירה במכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן (בשיתוף ד"ר עדית קלישר, סני זיו ודויד ביתן), מוכיח באותות ובמופתים את הטענה שהועלתה כאן פעמים אחדות: בעת כינונה של ממשלת נתניהו ב-2009 ועד המחאה החברתית ההמונית ב-2011 הייתה רמת מחירי המזון הממוצעת בארץ נמוכה עד זהה לזו של מדינות ה-OECD בסדר הגודל שלנו ("מדינות סמן", שהן אוסטריה, דנמרק, הולנד, פינלנד ושוודיה). אלא שמאז התמונה השתנתה לרעה, וסל המזון הישראלי יקר כעת ב-27% מסל המזון הממוצע באותן המדינות.
אמנם סל המזון, על פי ההרכב האחיד של ארגון המדינות המפותחות, לא בהכרח משקף את המציאות הצרכנית הישראלית, ולכן גם השינויים במחירו אינם תואמים בדיוק – בלשון המעטה – את מדדי המחירים כפי שמפרסמת אותם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ובכל זאת, המסקנה בלתי נמנעת: 15 שנות כהונתן של ממשלות נתניהו הביאו את ישראל לפסגת יוקר מחירי המזון.
המזון היקר גורע 4% בשנה מרמת החיים הריאלית שלנו | צילום: SHOPIC
(SHOPIC)
לפי מחקרה של ד"ר מנחם-כרמי ופרסומים של מבקר המדינה, אלו הגורמים הבולטים לשינוי הדרמטי במיקומה של ישראל בסולם יוקר המזון: כשלים במדיניות המזון הממשלתית, שלא לקחה בחשבון את הגידול המהיר באוכלוסיית ישראל, בין 1.7% ל-2% בשנה; דרישות כשרות מחמירות ויקרות; סחר חקלאי כמעט אפסי עם מדינות שכנות; מע"מ בשיעור גבוה על כל מוצרי המזון (מלבד ירקות ופירות); ומבנה שוק ריכוזי מדי, המוגבל על-ידי חסמים לתחרות וליבוא – אם כי פחות ריכוזי ומונופוליסטי מכפי שהיה ב-2009.
את ההשפעה הכבדה של הכשרות על יוקר המזון הסבירו בשיחה ל"ממון סוף השבוע" שני בכירים (מאוד) בשני תאגידי מזון מובילים. "כדי לעמוד בדרישות הכשרות", הם מסבירים, "אנחנו חייבים להשבית כליל את המחלבות ואת כל שרשרת ייצור החלב ומוצריו מיום שישי אחר הצהריים עד יום ראשון בבוקר". השבתה מוחלטת שאין דומה לה באף תעשיית מזון בעולם, והגורמת לעלויות ייצור המזון הגבוהות בארץ ב-16% עד 20% מהמקובל. היצרנים פנו למשרד העבודה וביקשו היתר להעסקת עובדים זרים בסופי שבוע ובחגים, אם לא בהליכי ייצור אז לפחות בתחזוקת מכונות, ונדחו.
בתעשיית הבשר דרישות הכשרות המחמירות מייקרות את היבוא בשיעורים חריגים במיוחד. "רוב משגיחי הכשרות", אומר בכיר בתאגיד מזון, "טסים למדינות שמהן מיובא הבשר במחלקה ראשונה ומשתכנים שם במלונות שישה כוכבים. ככל שהכשרות מחמירה יותר, עלותה היחסית משמעותית יותר". ד"ר מנחם-כרמי מעריכה שמע"מ גבוה ודרישות הכשרות המחמירות מסבירים 35% מיוקר המחיה העודף בישראל בהשוואה למדינות אירופה בנות השוואה, "מדינות סמן". הבכירים בתעשיית המזון מעריכים את השפעתם של שני הגורמים הייחודיים הללו על היוקר בארץ ב-65%. ד"ר מנחם-כרמי מציעה לכן רפורמה ביבוא מזון שכותרתה: "מה שכשר באירופה ובארה"ב – כשר בישראל"; סיכוייה להתקבל אפסיים.
יידע אפוא כל ישראלי: בקניות המזון שלו הוא משלם עשרות אחוזים יותר מהצרכן האירופי לא מפני שיצרני המזון כאן תאבי בצע ועושים עליו קופה שמנה, אלא מפני שזו "ממשלת יוקר המחיה", הנכנעת גם כאן לדרישות השותפים הקואליציוניים החרדים. שלמות הקואליציה קודמת, מבחינתם, לשלמות כיסו של האזרח.
שוויונית אבל גירעונית
מרבית המדינות בעולם מפעילות מערכי ביטוח סוציאלי שהם תערובות של גישות ותפיסות שונות. שעטנז קשה לפיענוח. דוגמה בולטת: מינהל הביטוח הסוציאלי האמריקאי (Social Security Administration), המקביל בתפקידו לביטוח הלאומי שלנו. הוא הוקם מכוח חוק פדרלי מיוחד בשיאו של המשבר הכלכלי העולמי ב-1935 והוסמך לגבות דמי ביטוח ייחודיים ונמוכים מעובדים שכירים וממעסיקים, להשקיע אותם בקרנות הון ולהשתמש בכסף הנצבר לתשלום קצבאות צנועות לגמלאים.
במרוצת העשורים שחלפו הכל השתנה. דמי הביטוח הסוציאלי האמריקאי עלו מ-2% ל-12% מהשכר, עד תקרה של 184 אלף דולר בשנה, והקצבה החודשית לגימלאי או לגימלאית הוגדלה ברציפות על-ידי הקונגרס, כשהיא מחושבת כעת בשיטה הלוקחת בחשבון את השכר הגבוה ביותר של המבוטח במהלך כל שנות עבודתו. בנוסף הוטלו על מינהל הביטוח הסוציאלי בוושינגטון תפקידים מרכזיים במדינת הרווחה האמריקאית: תשלום קצבאות נכות, סיעוד, ילדים והשלמת הכנסה (מ-1972), והשתתפות במימון שירותי בריאות לעניים ולקשישים.
מינהל הביטוח הסוציאלי מעסיק כיום 52 אלף עובדים פדרליים ועוד 14 אלף עובדים שתפקידם לקבוע את מידת ההזדקקות לסיוע של מבקשי גמלאות סיעוד ונכות. בשנה שעברה שילמה המנהלה 1.6 טריליון דולר לתושבי אמריקה – ההוצאה החברתית התקציבית הגדולה ביותר. נכון לעכשיו היא שקועה עמוק בגירעונות שוטפים, וקרן ההון הצבורה שלה תתרוקן כליל בעוד שנים ספורות. ומה אז? שאלה באוויר.
השיטה האמריקאית המעוותת, סוציאלית ופיסקלית, לא אומצה בארץ. המוסד לביטוח לאומי, שהוקם על-ידי חוק מיוחד מ-1953 כרשות סטטוטורית, התבסס במקום זאת על השקפת עולם שוויונית: תשלום קצבת זקנה בסכום פחות או יותר אחיד לכל המבוטחים הגמלאים, המתעדכנת לפי חקיקת הכנסת. קצבת הזקנה ליחיד היא 1,838 שקלים לחודש, 12% מהשכר הממוצע לפי חישובי הביטוח הלאומי. ותיק ששילם את דמי הביטוח ברציפות לאורך כל שנות עבודתו זכאי להגדלה משמעותית, ומי שאין לו מקורות הכנסה אחרים זכאי גם ל"קצבת השלמת הכנסה".
ההפרשות הסוציאליות של השכירים והמעסיקים אינן נגבות אצלנו (כמו בבריטניה ובעוד שורה של מדינות אירופה) על-ידי רשות המסים, אלא על-ידי המוסד לביטוח לאומי עצמו, המשלם מהן את שלל הקצבאות הסוציאליות: זקנה, שארים, נכות, נפגעי עבודה, אבטלה, ילדים וסיעוד. האבות המייסדים החכמים הבינו מראש שהכנסות הביטוח הלאומי אינן צריכות להספיק למימון כל הקצבאות והגמלאות, ולכן חייבו את הממשלה להעביר אליו מדי שנה כמחצית מתשלומיו הביטוחיים – השנה למעלה מ-45 מיליארד שקלים.
כתוצאה מהרפורמה בסיעוד למבוגרים ומתמיכות להורי ילדים אוטיסטים, כפי שנחקקה ב-2018 והקלה מאוד על התנאים לקבלת גמלאות ותמיכות, יצטרכו ההעברות מתקציב המדינה לביטוח הלאומי לגדול בהרבה. מספר הזכאים לגמלאות סיעוד עלה בעקבות יישומה מ-180 אלף ל-380 אלף, וסך התשלומים השנתי זינק ב-14 מיליארד שקלים. מספר התביעות המאושרות לסיוע לילדים שהוכרו כאוטיסטים ("קצבת ילד נכה") עלה מ-61 אלף ל-181 אלף, וסך התשלומים גדל ב-7 מיליארדי שקלים בשנה. העודף השנתי של הביטוח הלאומי – עודף לאחר קבלת השתתפות המדינה – שהושקע בעבר באג"ח ממשלתיות מיוחדות לא-סחירות, הפך לגירעון החזוי להגיע ב-2030 ל-25 מיליארד שקלים.
בכירים באוצר ובביטוח הלאומי עומדים נרעשים מול התמונה המדאיגה, הגם שהם דוחים מכל וכל את ההאשמה המופרכת שלפיה הקבוצות החלשות ביותר בחברה הישראלית מרמות כביכול את מערכת הביטוח הלאומי בעשרות מיליארדי שקלים. ברור להם שלא ניתן לחזור לשיטת הזכאות הקודמת, שהוגדרה על-ידי יגאל פליטמן, נשיא בית הדין הארצי לעבודה בדימוס, מומחה בדיני ביטוח לאומי ויועץ לפירמת עורכי הדין AYR, כ"פוגענית, משפילה ולא מאפשרת את מיצוי הזכויות של נזקקי הגמלאות". בכירי האוצר גם הבהירו לי שהעלאת דמי הביטוח הלאומי "לא עומדת עכשיו על הפרק". אז איך מתגברים על רצף הגירעונות הצפויים? בוועדה משותפת לאוצר ולביטוח הלאומי דנים בשני מהלכים: תיקונים חיוניים לרפורמה מ-2018, שהתגלתה בפועל כ"תנועת מטוטלת קיצונית מדי", וגביית דמי ביטוח לאומי ריאליים מקבוצות הנהנות מהקלות ומהנחות מופלגות. ובראשן: אברכים חרדים שאינם עובדים לפרנסתם משלמים כל חייהם (!) דמי ביטוח לאומי בסך כ-500 שקלים לשנה, לעומת כ-6,000 שקלים לשנה שמפריש לביטוח הלאומי עובד בשכר ממוצע. באגף התקציבים באוצר עורכים כעת חישוב מפורט של הפסד ההכנסות הנובע מהסדרים מגזריים אלו. בגלל המגמות הדמוגרפיות, הוא עלול להגיע לעשרות מיליארדים.
(כתבה שנייה בסדרה).
למה באמת כל כך יקר פה
• דרישות כשרות גבוהות
• מע"מ גבוה • חסמים לתחרות וליבוא • היעדר סחר אזורי • מבנה שוק ריכוזי מדי
*נתוני המחקר של מכון אהרן
