בכל שנה בקיץ, קוראים בתורה את ספר דברים. משב רוח רענן בחום יולי-אוגוסט. פרשת השבוע, פרשת עקב, ממשיכה את נאום הפרידה של משה רבנו מעם ישראל. הוא מזכיר לנו את הסיפור הגדול. גדול יותר מהמתיחות התמידית סביב טראמפ ואיראן, גדול יותר מכל אתגרי החופש הגדול, וגם מעונת הבחירות שאנחנו כבר בעיצומה. הנה כמה תזכורות מהפרשה ומהחיים.
*
הפרשה מתחילה בהצהרה ברורה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". אחר כך מגיעות הבטחות נפלאות של ביטחון ושלום, של עוצמה ושגשוג, של שיאים בתחום הרוחני והגשמי, אם רק נשמע ונשמור. הפרשה כולה מזכירה לנו את חוזה השכירות על הארץ הזו. יש תורה ומצוות, יש כללי התנהגות במקום הזה. ברוכים הבאים לארץ ישראל, נא להתנהג בהתאם. בעצם, כל ספר דברים, שהוא כולו צוואה אחת ארוכה של משה רבנו, הוא הפצרה כזו: אני לא אזכה להיכנס לארץ, אומר לנו משה רבנו. אבל אתם תזכו – אז אנא, אל תשכחו את כל מה שלימדתי אתכם. את יציאת מצרים, את מתן תורה, את העובדה שאתם לא רק מקבלים מקלט פיזי, אלא מקום ליישם בו את כל הערכים האלה.
נועם שמחי ויובל קוגן, אל"ם במיל' גולן ואך, קבוצה שעולה ביחד לארץ, נוף ארץ־ישראלי
(צילומים: צביקה טישלר, Shutterstock/RnDmS)
*
לאחרונה, ככל שהאנשים שאני פוגשת צעירים יותר – כך הם מחוברים יותר לסיפור הזה. בני נוער יהודים, בחוץ-לארץ ובישראל, מדברים את השפה המחוברת הזו בלי בושה. הם לא שונאים אלא אוהבים, הם עפים על המסורת שלנו ורוצים לדעת עליה יותר, הם חפים מציניות.
הנה כמה דוגמאות: השבוע החלו ההכנות לאירועי הסליחות הגדולים בכותל המערבי. שוב מצפים שם למספרים שישברו את השיאים של השנה שעברה. רובם – בני נוער. ואינספור אמנים ישראלים משיקים לקראת חודש אלול ליין של מופעי סליחות מגוונים, בכל הארץ . ארגון הנוער Cteen הודיע השבוע על אירוע השיא בבנייני האומה: סליחות עם אהבת השם גורדון והרב יגאל כהן. אלה הכוכבים.
בשבוע שעבר כתבתי פה על מחנה קיץ אחד שבו בני נוער מדריכים ילדים בעלי צרכים מיוחדים. וואו, כמה סיפורים נוספים כאלה נשלחו אליי השבוע. לא אוכל לפרגן פה לכל היוזמות המדהימות, אבל גם בשעה זו, אלפי בני נוער בישראל מבלים את החופש הגדול במיזמים מרשימים של חסד ועזרה לזולת.
שלא לדבר על השמחה. יצא לי לעמוד בחודש האחרון מול כמה קבוצות של צעירים, שונות מאוד זו מזו, ולהרצות בפניהם. המורל, השירים, ההווי שלהם, היו המכנה המשותף. אחת הקבוצות הייתה של התוכנית "תגלית אקסל". סטודנטים אמריקאים שבאים לעבוד בהייטק בישראל במשך חודשיים, ומקבלים כאן חונכים ישראלים. הם עשו כולם ביחד שבת בירושלים. כשפתחתי את הדיון לשאלות חשבתי שיהיה סוער: פוליטיקה, נתניהו, 7 באוקטובר, איראן. אבל השאלות היו בעיקר: איך התחלת לשמור שבת? מה העצות שלך לשימוש מאוזן באינסטגרם, בלי לפגוע במצב הרוח, ואיך לבנות זוגיות בעידן הרשתות? וכמובן – למה הישראלים כל כך שמחים, והסטודנטים בקמפוסים בארצות-הברית מדוכדכים?
*
באוגוסט הקרוב אמורים להגיע לארץ הרבה עולים חדשים. אבל בקיץ הזה יש חידוש – שלוש קבוצות יעלו לכאן ביחד. עלייה קבוצתית. "כִּי ה' אֱלֹוקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה", אומר לנו משה רבנו בפרשה. "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".
אל"ם במיל' גולן ואך, מנכ"ל עמותת "ישראלה", סיפר לי השבוע על הנתונים של הקיץ הקרוב, שהם לדבריו רק ההתחלה. לפני יותר מ-30 שנה, אבא שלו, שלום, יליד בלגיה, התחיל להעלות מצרפת משפחות ביחד, כקבוצה. הילד ישי ריבו בן התשע הגיע אז עם אחת הקבוצות, ליישוב כפר אדומים. לפני חמש שנים גולן הבין שצריך לגדול – לא רק צרפת. שעלייה של משפחות בודדות היא מורכבת ופחות מוצלחת. בשקט, רבים גם חוזרים. אז הוא הביא קבוצה ראשונה מדרום אמריקה, ישר לאור-עקיבא, וזה הצליח. אחרי עוד כמה קבוצות מדרום אמריקה, הוא התחיל להביא גם דוברי אנגלית. אנגליה, אמריקה, קנדה. המלחמה לא הרתיעה אותו. ממש בעיצומה, הוא הביא 11 משפחות דוברות אנגלית למעלות. "זה הצליח מאוד, לא רק במובנים של תעסוקה וחינוך. הם שמחים, פשוט שמחים".
ועכשיו – שלוש קבוצות מגיעות: 17 משפחות דוברות אנגלית לחריש, 13 משפחות למעלה-אדומים, ועוד קבוצה של 11 משפחות לרעננה. הקבוצה האחרונה מעניינת במיוחד – הם מגיעים מהקהילה הפרסית של ארצות-הברית. אם זה יצליח, זו בשורה להרבה יהודים איראנים בחו"ל, ובעקבותיהם יש סקרנות גם בקהילה הסורית-חלאבית.
"הייתי לאחרונה בחוגי בית רבים באנגליה", מספר גולן, שכבר פועל בשיתוף משרדי ממשלה, הסוכנות ועוד ארגונים. "כמו בצרפת, באנגליה מבינים שהגלות הזו הולכת ומתחסלת. יש קהילות שבהן זו כבר לא עלייה אלא פשוט בריחה. יש טרור, אנטישמיות, איסלאם קיצוני. לפני שלוש שנים עלו 30 משפחות מצרפת, היום 120. לפני שנה עלו 30 משפחות מאנגליה, עכשיו 60. אנשים מבינים שאין שם עתיד, איך אפשר להביא שם נכדים לעולם? אבל צריך להראות להם שכאן יש עתיד, ולהעלות אותם ביחד, עם המנטליות שלהם. אנחנו משקיעים המון בחינוך, בקהילה, במעטפת, בתעסוקה. יהודי בארץ ישראל צריך להיות שמח ומצליח. כמו שכתוב בפרשה: כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה".
*
זה לא אומר שאין אתגרים. הפרשה מלאה בהם, המציאות מלאה בהם. אחת הסכנות הבולטות בפרשה היא הקונספציה: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". צריך להיזהר מהגאווה, מההיבריס. לפעול בענווה ולזכור שאנחנו לא מנהלים את העולם: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
אנחנו אמנם בחופש הגדול, אבל הפרשה נותנת לנו לא מעט שיעורי בית... להיות ראויים. אנחנו מרבים לדבר על "זכותנו על הארץ". הפרשה מזכירה – זו גם חובתנו על הארץ.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "אני מצאתי את הילד האבוד, אבל אני מרגיש שליח שלכם. זה בזכות מיליונים שדאגו לו, התפללו עליו, יצאו לחפש אותו בחום. אם כבר קיבלתי השבוע מיקרופון, אז אני רוצה שכולם יידעו מה רבי נחמן מברסלב לימד אותי: אהבת ישראל. אמונה. אכפתיות. שמחה. שמחתי שנתנו לי להביא את המסרים האלה שלי לתקשורת" (נועם שמחי, שמצא את הילד יובל קוגן לפני שבוע)
