מפקד אוגדת יהודה ושומרון תת-אלוף קובי הלר הגיע בתחילת השבוע לחוות גלעד, לנחם את משפחתו של בניהו מלט, תושב החווה שנהרג באירוע ליד הכפר הסמוך תל, ביום שישי שעבר. כל מפגש עם משפחה שכולה קשה. המפגשים עם משפחות מתנחלים מהגרעין הקשה טעונים במיוחד. הבאים מוקפים בבני משפחה ומקורבים. אין רגע של אינטימיות. הכל מתועד: חשוב לאבלים לתעד את מבוכת הצבא; חשוב להם עוד יותר לתעד את עצמם זועקים מול הצבא, מול השלטון. הזעקה מובנת. הבעיה היא שאנשים מתבלבלים וחושבים שמדובר בעובדות.
"מטיילי דוד ואחיקם", הקבוצה שהאירוע ביום שישי התארגן תחת שמה, איננה סוכנות נסיעות. הטיולים שהיא מארגנת מפגינים ריבונות – לא ריבונות של מדינת ישראל, שלא הוזמנה לאירוע, אלא ריבונות של מדינת המתנחלים. הנתיב השיק במכוון לשטחי A ו-B שישראלים לא אמורים לטייל בהם. בנקודה מסוימת, סמוך לכפר המקומי תל, הוא חדר לשטח B. לפי ממצאי הצבא, נכון לעכשיו, הקטטה הייתה ספונטנית, לא מארב שהוכן מראש. כאשר כיתת הכוננות הגיעה למקום הרבש"ץ לא תיפקד כמצופה, הרובה נלקח ממנו והקטטה התגלגלה לתקרית ירי שתוצאותיה חמורות.
הטיול, אם נכון לקרוא לו טיול, לא תואם עם הצבא: ביום שישי לפנות בוקר, שעות אחדות לפני האירוע, מקורות החטיבה היהודית בשב"כ דיווחו לצה"ל על אינדיקציות לטיול בלתי מתואם שעומד לצאת לדרך.
זאת גרסת הצבא. זכותו של הקורא לפקפק בה ולדבוק בגרסה של תושבי החווה: היה טיול, הוא היה מתואם, המטיילים נתקלו במארב מתוכנן, הרבש"ץ נלחם על חיי המטיילים בגבורה והצבא כשל בהגנה עליהם.
אני נכנס לפרטים לא כדי להתנצח עם מישהו: כך או כך, התוצאות היו טרגיות. אני עושה זאת כדי להמחיש לקורא את הפער בין הדרך שבה תופס צה"ל את תפקידו בגדה לדרך שבה תופסים את תפקידו מנהיגי המתנחלים ושרי הממשלה. "ההתיישבות", אומר גורם צבאי, "רואה את עצמה כגורם מעל צה"ל". בעצם, זה ויכוח על מקור הסמכות: מי הריבון ביהודה ושומרון, אלוף אבי בלוט או ראש המועצה האזורית יוסי דגן. אמנם שניהם חובשים כיפה סרוגה, אבל כל אחד מהם מייצג ריבונות אחרת.
אפשר להבין את התסכול בפיקוד המרכז. הלחימה בארגוני המחבלים נחלה בשנה האחרונה הצלחה יוצאת דופן: עד לתקרית ביום שישי נהרג רק יהודי אחד בידי פלסטינים, וגם נסיבות המקרה ההוא היו שנויות במחלוקת: יהודה שרמן, 18, נער גבעות מאלון מורה, נהג בשבת (!), 21 במארס, על טרקטורון ליד חווה בלתי מורשית שהיה מעורב בהקמתה, סמוך לחומש. מכונית פלסטינית התנגשה בטרקטורון, אולי בזדון. שרמן נהרג ואחיו נפצע. לאחר ימים של לחץ התקרית הוגדרה כפיגוע.
על פי צה"ל, האוכלוסייה הפלסטינית כנועה ומדוכאת מתמיד. הפרסומים שלפיהם בתקרית ביום שישי נשבר מחסום הפחד והתחיל התהליך שיביא לאינתיפאדה שלישית תלושים מהמציאות. ההיסטוריה לימדה אותנו אחרת: הדיכאון עלול לצמוח לייאוש והייאוש לטרור, אבל זאת ההערכה בצבא כרגע.
ההצלחה בלחימה בטרור איפשרה לממשלה לחולל שינוי בחזית אחרת. הממשלה הכשירה 104 נקודות התיישבות חדשות. פני השטח השתנו פלאים: חוות צצו על כל גבעה, קראוון ורכב 4X4 ושלט עם שם חדש, בוהק, והצבא נדרש להגן על כל אחת מהן, גם על העדר שנגנב באישון לילה מחקלאי מקומי, גם על הנערים שיצאו להצית בית בכפר נידח והסתבכו. מנקודת מבטם של המעורבים, יש כאן משימה לאומית קדושה, הפגנת נוכחות, תביעת בעלות והכנה לגירוש, ותפקידו של הצבא לאבטח אותה. מנקודת מבטו של הצבא, יש כאן כפיות טובה בלתי נסבלת: הסד"כ מתוח עד הקצה, והם עושים מה שבא להם.
כמו הקבוצה שירדה לפני ימים אחדים לצומת עלי כדי ליידות אבנים בכלי רכב מקומיים על כביש 60. נהג שחטף אבן איבד את השליטה על ההגה, זיגזג בכביש ודרס נער בן 17 מאריאל. זה פיגוע, זעקו פטרוני הנערים. איפה היה צה"ל.
או המתלוננים על הוראות הפתיחה באש, למרות שזה שקר: אין מגבלות על הפתיחה באש; או אלה שבאו לאחר התקרית בטענות, מדוע הכוח הצבאי שבא לחלץ אותם השתייך לתותחנים ולא ליחידה קרבית מהקו הראשון, צנחנים או גולני. "מה פתאום תותחנים שומרים עלינו", התלוננו. באירוע נהרג, בראש הכוח, רב-סרן יובל עזרא, מ"פ בתותחנים. בצבא שמעו את התלונות והתפוצצו: דורשים מצה"ל לתקוף בלבנון, בסוריה, בעזה, באיראן, משחררים את החרדים משירות ואז מעקמים את האף כשקצין תותחנים מחרף את נפשו כדי להגן עליהם.
אין בעניין הזה הבדל בין קצינים חניכי הציונות הדתית לקצינים אחרים. נדמה לי שמי שתולה את חולשת צה"ל מול המתנחלים בכיפה שעל ראש חלק מהקצינים מעוות את המציאות. אבל כאשר המצב יירגע קצת נשוב ונראה את אותם קצינים מברכים בטקסים שיפיק להם יוסי דגן ויפיקו אחרים. הם לא באים לריב - הם באים לשרת.
בעקבות התקרית הטילו מי שמכונים נערי גבעות מחסומים בכבישי הגדה: הם לא מניחים לפלסטינים לעבור. צה"ל שולח חיילים לפזר אותם. הגיעה אליי עדות למחסום כזה, בכביש 1, ליד מצפה יריחו. הצבא מאשר: זאת תופעה גואה ומתמשכת.
היום, יום שישי, אמורים לצאת לדרך שלושה טיולים באזור שכם, אחד רכוב, שניים רגליים, שלושתם בלתי מאושרים. המטרה היא להנציח את הטיול שנקטע בשבוע שעבר. "הטיול באחריות המטיילים", כותבת בהזמנה קבוצת "חרגבים", שסיסמתה "כובשים את הארץ ברגליים". הצבא נערך. הם יצעדו וישירו את השיר שהפך לטרנדי באירועים של הגרעין הקשה, כולל ההלוויה של בניהו מלט: המנון הלח"י, "כולנו גויסנו לכל החיים / משורה ישחרר רק המוות".
הקטאר שבחדר
נפתלי בנט התחייב השבוע שאם וכאשר יהיה ראש ממשלה יכריז על קטאר כמדינת אויב. הסיבות ברורות: הוא מבקש להביך את נתניהו ועל הדרך גם לומר לבוחרים, את איזנקוט אתם יכולים לחבק אבל העולם הוא הליגה שלי. קטאר, אמרתי לו, עושה נזק, אין ספק. היא מממנת את אויבינו ומשחדת את לשכותינו. אבל להכרזה על מדינת אויב יש משמעות מרחיקת לכת.
"קטאר היא הפיל הענק שבחדר", אמר. "כרגע היא האויב הקשה ביותר של ישראל בהשפעה על דעת-הקהל בעולם, בקמפוסים במערב, בבית-הדין בהאג. היא כמו גז ציקלון – הורגת אותנו בלי שנרגיש. עד 7 באוקטובר היא לא הייתה על כוונת המודיעין. עד ששוחררו החטופים מוטב היה להניח להם. אבל עכשיו? זה ליקוי מאורות פסיכי.
"בפן הפוליטי, אני אומר לנתניהו, אתה לא מסוגל לכלום. אתה לא מסוגל לטפל בקטאר בגלל העוזרים שלך; אתה לא מסוגל לטפל בחרדים בגלל ההישרדות שלך, ובן-גביר, וסמוטריץ'. אתה לוקה באי-מסוגלות. הטיעון שלי מאוד אפקטיבי אצל מצביעי ליכוד. הם נכנסים לבלבלה: קטאר אויב או לא אויב?"
קטאר, אמרתי, היא הבית השני של המוסד, מדינת המחמד שלו.
"פקקטה מדינה", אמר. "מדינה מומצאת. אני לא קונה את הטענה שהם פרגמטים. שים לב למה שהם אומרים עלינו בפומבי; ההתבטאויות של שייח'ה מוזה, אם השליט, למשל. השנאה שלה אידיאולוגית".
מה המחיר שנשלם, שאלתי.
"המורכבות האמריקאית", אמר.
הוא צודק, כמובן. קטאר איננה רק השותפת העסקית של הנשיא טראמפ ומשפחתו. היא גם מארחת את הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול באזור. איך ישראל תשב בסנטקום, פיקוד המרכז האמריקאי, כשלצידה מדינת אויב?
דילמה. סגלוביץ' | צילום: דוברות יש עתיד
(דוברות יש עתיד)
המפץ הגדול
היהודי המוערך ביותר בחברה הערבית, בפער, הוא יואב סגלוביץ'. סגלוביץ', 67, היה ראש אגף החקירות במשטרה, סגן השר לביטחון פנים, ומכהן כחבר כנסת בסיעת יש עתיד. הוא יליד תל-אביב, לוחם בצנחנים בעברו – כל הנתיבים המוכרים, הסלולים, הציוניים, שבן טובים מהאליטה הישראלית הישנה בוחר ללכת בהם. אבל סגלוביץ' עשה הרבה יותר מזה. כראש אגף החקירות ניצח ללא מורא על שורה של חקירות טעונות של אישי ציבור, בהם אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, הרב יאשיהו פינטו, הרב הראשי יונה מצגר. כסגן השר לביטחון פנים בממשלת השינוי – השר היה עמר בר-לב – הוא לקח על עצמו את האחריות למאבק בפשיעה בחברה הערבית. בתולדות אכיפת החוק בישראל זה היה ניסיון יוצא דופן, לקחת סוגיה קשה, תובענית, לא משתלמת פוליטית, ולרתום למאבק עליה שורה של משרדי ממשלה ורשויות שבדרך כלל נרתעים מלעבוד יחד. התוצאות היו מבטיחות, עד שבא בן גביר ומיד הרס הכל, בכוונת מכוון.
בחברה הערבית ראו, התרשמו והפנימו. סגלוביץ' הפך בשביל רבים שם לקרן אור באפלה, פוליטיקאי יהודי יחיד שהם יכולים לבטוח בו. ראש רשימת רע"מ מנסור עבאס הגיע איתו ליחסי עבודה קרובים. האמון ביניהם מוחלט, עד כמה שאמון מוחלט אפשרי בפוליטיקה. עבאס מחולל בימים אלה מהפכה פנימית במפלגה שלו. בחודש שעבר פירסמתי כאן ראיון איתו, שבו פירט מה הוא רוצה להשיג. אחת הבשורות היא פתיחת המפלגה ליהודים והצבת מועמד יהודי במקום ריאלי ברשימה. עבאס הציע את המקום ליואב סגלוביץ'. חזרתי לעבאס לאחר שיובל שגב, כתב ערוץ 13, פירסם ידיעה על המגעים בין השניים. "יואב הוא מועמד אידיאלי", אמר לי עבאס. "הוא חלק מהזרם המרכזי בחברה הישראלית ומקובל מאוד בחברה הערבית. זה לא תרגיל בחירות – זה שלב בהתפתחות של רע"מ".
אחד משלנו
הידיעה תפסה את סגלוביץ' בדרך למטוס, לחופשה משפחתית בתאילנד. הוא יחזור בשבוע הבא. להחלטה שלו יש מן הסתם מרכיבים נוספים – הביקורת שלו על האיחוד של לפיד עם בנט, שנעשה מאחורי גבם של חברי הסיעה; והעיקר, ההשלכות האישיות עליו ועל משפחתו. אינני יודע מה יחליט - לא בטוח שהוא יודע.
אני מבקש, לפיכך, לשתף את הקוראים בתרגיל מחשבתי קצר, תיאורטי לגמרי. מה יקרה אם אדם כמו יואב סגלוביץ' יחליט להצטרף לרשימה לכנסת מיסודה של התנועה האיסלאמית, הפלג הדרומי.
לפני שאני מגיע לעניין, הערת אזהרה: מנסור עבאס הוא בעיניי פוליטיקאי אמיץ, עקבי, אמין. לבד ממשבר פוליטי אחד שחולל, משבר שהוא מצטער עליו, לא היה שותף נאמן ממנו לשימורה של ממשלת השינוי.
זאת ועוד: בראייה היסטורית, ברוב שנות המדינה המפלגות החרדיות היו השותף הנוח ביותר לממשלות ישראל. מעלתן הייתה בנכונות שלהן להתמקד באינטרסים של הבוחרים שלהן ולהניח לפרטנרים להחליט בכל הנושאים האחרים. לכן רוב הישראלים יכלו להדחיק את השנאה התהומית שלהן למדינה, לחברה, לציונות ולהתעלם מחריגותיהן. מה שקרה בגטו נשאר בגטו. הסיפור הזה נגמר: החברה החרדית גדולה מדי, תוקפנית מדי; ההתבדלות שלה יקרה מדי; הדרישות שלה מקוממות מדי. היא איבדה את היתרון שלה כפרטנרית. עבאס וחבריו הם החרדים החדשים. זה לא אידיאלי, אבל זה מה שיש. נתניהו היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל. מי שחושב שניתן לנהל ממשלה אפקטיבית בלי החרדים, בלי הכהניסטים, בלי הליכוד של נתניהו ותוך התעלמות מ-20 אחוז מהאוכלוסייה חי בסרט. אולי החרם הכרחי כרגע, מול מכונת הרעל, אבל מכל הסיבות הפרקטיות, עבאס יהיה שם, במעמד כזה או אחר, ביום שאחרי הבחירות.
ועכשיו לתרגיל שלנו: מה יקרה אם סגלוביץ' יגיד כן. ראשית, זה יהיה מהלך מרחיק לכת, כמעט דמיוני, במיוחד לאחר 7 באוקטובר. אל תשוו אותו לדב חנין, היהודי ברשימת חד"ש, או עופר כסיף. הוא ישכב על הגדר: אם הוא לא יעבור אותה, יעברו אחרים. שנית, יידרשו תנאים מקדימים: עבאס יצטרך לנתק את מפלגתו ממועצת השורא ולקבל אישור ממוסדות המפלגה לשריין מועמד משלו בצמרת. ייתכן שיצטרך לשנות את שם המפלגה. המעבר עשוי להביא לרשימה של עבאס מצביעים ערבים שבעבר דילגו על הבחירות, אולי גם יהודים. על פי הסקרים, היא עשויה לקבל שני מנדטים נוספים, רובם המכריע בחברה הערבית.
מה שיקרה בצד היהודי מרתק עוד יותר. מכונת התעמולה של הימין תציג את סגלוביץ' כבוגד, כנבל, אולי אפילו כמי שנטרפה עליו דעתו. יצוצו איומים על חייו ועל חיי הקרובים לו, אולי אפילו ניסיונות לפגוע בהם בפועל. ועם זאת, הטענה שעבאס ומפלגתו פסולים למגע תספוג מכה קשה. את עבאס אפשר אולי לצבוע בצבעים דמוניים אבל לא את יואב סגלוביץ', הציוני, הממלכתי, הממסדי, הכי אחד משלנו שיכול להיות. הוא המועמד הטבעי ביותר, המתבקש ביותר, לשר לביטחון פנים בממשלה שתנסה לחלץ את אכיפת החוק מהכאוס שישאיר אחריו בן גביר. הצד האנושי בסיפור הזה מרתק: בכל תפקיד שמילא, מגיל 18, סגלוביץ' היה חייל ממושמע של מדינת ישראל. עם זאת, בער בו כנראה כל השנים ניצוץ מרדני, דחף לטלטל את הספינה, לפתוח תלם שטרם נחרש, לשבור פרדיגמות. רע"מ על תקן סטארטאפ. האם המעבר יתרחש? אם יתרחש, האם ישנה משהו? נבואות אינן השטח שלי, אבל לתרגיל התיאורטי שעשינו יש ערך משלו.
מאסק השתולל
אני מבקש להמליץ לקוראים על שני פודקאסטים. הראשון, באנגלית, הוא ראיון שקיימה עורכת השבועון "אקונומיסט", זאני מינטון בדוז, עם אילון מאסק. החלק הראשון עוסק בעתיד: מאסק מאמין שבתוך עשר שנים העולם יישלט על ידי רובוטים הומנואידים. העבודה תהיה עניין של בחירה. גננות, למשל. לפי מאסק, אדם יוכל לבחור, האם לקנות בחנות עגבניה מושלמת שגודלה על ידי רובוט או לגדל בעצמו, בגינת ביתו, עגבניה מושלמת פחות. בחלק השני הוא מדבר על משנתו הפוליטית.
מאסק הוא מהנדס גאוני ואיש שיווק מדהים – על כך אין ויכוח. היכולת שלו לנבא את העתיד מוטלת בספק; השקפותיו הפוליטיות מופרכות ומופקרות. המראיינת, באדיבות בריטית צוננת, מעשה אמן, פירקה את ההרצאה הפוליטית שלו עד תום. מאסק השתולל.
הפודקאסט השני הוא ראיון של אבי שושן עם נתניהו. שושן נוקט בשיטת ראיון הפוכה: הוא עוטף את המרואיין בחנופה שעולה על גדותיה. בהפוך על הפוך, החנופה מוציאה מנתניהו שקרים מביכים שדנה וייס לא הייתה מצליחה להוציא לעולם. הוא נופל ברשת שאיננה.
ההשוואה המתבקשת היא עם רונאל פישר, שבימיו כעיתונאי הפך את הגמגום שלו למכשיר שאין יעיל ממנו. הריחוק טוב, הליקוק טוב, הגמגום טוב והכי טובה השתיקה. תנו להם לדבר.
