ניצחון או נאמנות
שעה לפני הנחיתה בוושינגטון קיבל נתניהו את תוצאות ההצבעה הפנימית בליכוד על השריונים שדרש. הפער הזה, בין הבית הלבן לסניף הליכוד בראשון־לציון, בין הפסגות המדיניות לפוליטיקה של מרכז הליכוד, הוא בדיוק מה שנתניהו מנסה לצמצם כשהוא מחליש את המנגנון ומחזק את כוחו האישי בעיצוב הרשימה. הכותרות בישרו על ניצחון של ראש הממשלה, אבל המספרים הקטנים דווקא מספרים משהו אחר: בשאלת השריונים דוד ביטן, שהוביל את מחנה המתנגדים, הצליח להעמיד 35 אחוזי התנגדות להצעת יו״ר התנועה. לא מעט, בהתחשב בתנאים. בסעיף השני, שנועד לאפשר התמודדות של הח״כים המכהנים במחוזות באופן שידחק שמות חדשים, הפער הוא צמוד מאוד: בין שניים לשישה קולות. בית הדין של התנועה ידון בעתירות שדורשות ספירה חוזרת. לנתניהו עצמו זה הסעיף השולי יותר, שנועד בעיקר לאפשר לקטי שטרית ואתי עטייה, מקורבותיו של יו"ר המרכז חיים כץ, להתמודד לכנסת הבאה מעמדה נוחה. אבל הנקודה המעניינת היא שחצי מהליכודניקים הצביעו נגד עמדת ראש הממשלה והמחנה המאורגן שאיתו, כולל בכירי השרים שנדחקו לתמוך בו פומבית.
גלריה
שרים וח"כים מהליכוד בעד הצעת נתניהו. הדילמה: לתמוך ביוזמה שתצמצם את הסיכוי להיכנס לכנסת, או להסתכן בנקמה של נתניהו
(|)
בניגוד להצבעה בכנסת על מבקר המדינה, בוועידת הליכוד, שמונה אלפי אנשים, אין טעם לכפות על השרים והח״כים לתעד את עצמם מאחורי הפרגוד, אבל הם נדרשו להסריט את עצמם לפניו: מבקשים מהציבור לתמוך בהצעת נתניהו לשריונים ביודעם שכל שריון כזה בא על חשבון אחד מהם שלא ייכנס לכנסת הבאה. וזו הדילמה: האם לתמוך פומבית ביוזמה שתצמצם את סיכויים לכנסת, או להסתכן בכך שנקמתו של נתניהו תדחק אותם מהרשימה בתרחיש של ועדה מסדרת, או ברשימת חיסול בפריימריז עצמם. רוב השרים העדיפו להצטלם. לא כולם.
השאלה הגדולה היא עבור מה ומי נתניהו נלחם. ההצעה נועדה לתת לו שריונים, אבל לא ברור באיזה אופי. מלבד גדעון סער, שיקבל מקום אחד, וחיים כץ, שיקבל תמורה על הדיל שרקח עם נתניהו, בורסת השמות כוללת שמות כמו אלי אוחנה, יוסי כהן, משה כחלון, גבי אשכנזי, דדי שמחי ויובל שטייניץ. רובם סירבו. ויש רשימה מסוג אחר: לא שמות גדולים שישנו את הליכוד, אלא פעילים מנאמני נתניהו ומאיישי הפאנלים בשעות הצהריים בערוץ 14, כמו עו״ד דוד פטר, איציק בונצל ואבי שמחון.
יאיר נתניהו. לא הנסיך הראשון
(צילום: אלכס קולומויסקי)
שמות כאלה לא יחזקו את הליכוד בקלפי. אבל, לשיטת ביטן, דווקא החלשת השטח יכולה לעלות לו במנדטים. אחד מבסיסי הכוח של הליכוד, מלבד המותג נתניהו והעוצמה של מפלגת המחנה, נעוץ במנגנון. מתפקדים, פעילים, סניפים. הרבה מתחלואי המפלגה מתרחשים שם, אבל זה גם מה שהשאיר אותה בחיים בתקופות חלשות. אם ינוטרל המנוע הזה, שדרכו נבחרו במחוזות לאורך השנים מי שעכשיו בצמרת - כמו יריב לוין, מיקי זוהר, ושלמה קרעי - הפעילים יגלו שאחרי ארבע שנים אי־אפשר להזרים פנימה דם חדש. ליכודניקים מאוכזבים לא עוברים צד, אמר אחד הוותיקים במפלגה, הם פשוט נשארים בבית.
וזו השאלה במפלגה: האם נתניהו דואג לרשימה שיכולה להביא ניצחון או מכין רשימה שתישאר נאמנה במקרה של הפסד. שמועה עקשנית בליכוד מדברת אפילו על האפשרות שגם יאיר נתניהו יהיה במשוריינים, שהג׳וניור יקבל כיסא בכנסת וסיעת נאמנים משלו לתרחיש שבו נתניהו האב, לפני או אחרי הבחירות, יחליט לרדת מהבמה בעסקת טיעון. מהרבה בחינות זה יהיה חסר תקדים, אבל הוא לא יהיה הנסיך הראשון בהיסטוריה של התנועה.
סמוטריץ'. פטור מפריימריז
(אלכס קולומויסקי)
מפלגת ציר 60
הבחירות במפלגת הציונות הדתית לא היו ועדה מסדרת, אבל גם לא ממש פריימריז. במקום כמעט 20 אלף מתפקדים שבחרו את הנציגים בפעם שעברה, הפעם יהיו אלה 173 חברי מרכז תקומה שהתכנסו במלון רמדה בירושלים, שתו קצת מיץ תפוזים, הצביעו מאחורי פרגוד מאולתר, וישבו לארוחת ערב בשרית. הגוף הזה תפח עם השנים, גלגול של המפלגה שייסדו חנן פורת וצבי הנדל ב־1999, כשפרשו מהמפד״ל. סמוטריץ', כך סיפר אחד מוותיקי חברי המרכז, היה אז מרכז מטה בני הישיבות של המפלגה, שנחשבה לאורך השנים ניצית יותר וחרד״לית יותר. הוא גדל בה, מכיר את המנגנון, זה הפורום שבו הוא גם הפך ליו״ר והדיח את אורי אריאל. הוא חזק שם יותר ממה שנתניהו חזק במרכז הליכוד. עד היום תקומה לא התמודדה לבד, אלא תמיד רצה יחד ועל גבי מפלגות אחרות. בחלוקה ההיסטורית ״האיחוד הלאומי״ של תקומה היה תמיד מיוצג, אבל בדרך כלל את הטון נתנה המפד״ל, שהפכה לבית היהודי. כשבנט ושקד נטשו את המסגרת המגזרית והקימו את הימין החדש, הדומיננטיות הפכה להיות של הצד החרד״לי. עכשיו זו כבר הגמוניה. אחרי הפרישה של אופיר סופר ומשה סולומון, רשימת המפלגה שלפחות לפי שמה מתיימרת לייצג את כל גוני הסרוגים, צבועה בטון אחיד של כתום כהה.
במקום הראשון סמוטריץ' עצמו, ששריין לעצמו פטור מפריימריז כבר לפני כמעט שנה, בנימוק של מלחמה. ראשונה בפריימריז, אחריו, באופן טבעי, נבחרה אורית סטרוק. האישה היחידה בצמרת. סטרוק, שבכלל איחרה להצבעה בגלל דיון בקבינט, נבחרה בכל זאת למקום הראשון, אבל כפי שהיא גם תעיד על עצמה - הבחירה בה הייתה מסיבות אחרות לגמרי. אחריה הח״כים המכהנים שמחה רוטמן, צבי סוכות ואוהד טל, ואז שם חדש: מנכ״ל מועצת יש״ע עומר רחמים, שהיה יד ימינו של סמוטריץ'. כשמוסיפים לכל אלו את השריון של צביקה מור בחמישייה הראשונה, המשמעות היא שכרגע כל שבעת המקומות הראשונים הם של מתנחלים. זו מפלגת ציר 60. מקדומים (סמוטריץ') עד חברון (סטרוק) דרך פני קדם (רוטמן), קריית ארבע (צביקה מור), יצהר (סוכות) ואפרת (אוהד טל). מפעל ההתנחלויות הוא מגדולי המפעלים של הציונות הדתית, אולי החשוב והמרכזי שבהם. אבל המגזר עצמו פזור טכנית ומהותית גם בתוך הקו הירוק. זה לא ניכר בהרכב שנבחר. הנציגה הראשונה של סרוגי המרכז היא ח״כ מיכל וולדיגר מגבעת שמואל, שנדחקה למקום השמיני. היא גם האישה השנייה והיחידה מלבד סטרוק. לפי החשבון הזה, זו גם חמישייה פותחת על טהרת האשכנזיות. אלו לא רק סדרי העדיפויות ביחס להתיישבות, יש משמעות לשאלה האם כל נציגי הציבור חיים בקהילות דתיות הומוגניות או חולקים מרקם חיים עירוני שמתערבב עם מה שמחוץ למחסום ועדות הקבלה. הדגש המתנחלי מבליט היטב את נקודת החוזקה המרכזית של סמוטריץ' בקרב בוחריו: המהפכה ביו״ש בארבע שנים האחרונות. המציאות בשטח השתנתה דרמטית בקדנציה הזו, בעיקר אחרי 7 באוקטובר, עם הפניית הקשב לגזרות אחרות, ותפיסת ביטחון שהשתנתה בציבור ובצבא. הכשרת יישובים, בנייה מסיבית, פרויקט החוות, כל אלו עשויים לעמוד לזכותו יותר מכל ניסיון בדיעבד להסביר את הגמגום בסוגיית גיוס החרדים או יישור הקו עם ש״ס בשורה ארוכה של ענייני דת ומדינה.
לסמוטריץ' יכול להיות שריון נוסף, במקום השני. בין השמות מוזכר ראש עיריית שדרות אלון דוידי. הוא היה גם הכוכב שבנט ושקד גייסו למקום השלישי, אבל העדיף לחזור לשדרות ולא הושבע לכנסת. במקומו נכנסה עידית סילמן. ספק אם יתרצה לבוא הפעם. בלעדיו, סמוטריץ' ייאלץ לייצג הרבה משבצות באדם אחד: צריך לחזק בעוד אישה, לתת גם ייצוג מזרחי, גם קול לאגפים הליברליים של המגזר. בכל מקרה לא יהיה בשריון אחד להטות את הרשימה, אולי בכל זאת למתוח קצת את הכיפה.
שקד. יחידה בין גברים
(דנה קופל)
מצטופפים באמצע
הרשימה ההומוגנית של הציונות הדתית לכאורה מפנה מקום למי שמכוון לציונות דתית קלאסית, מתונה, שאורי אורבך ז"ל היה מגדיר ״דתי נורמלי״. זו הקבוצה שבסקרי העומק נתפסת כזו שיכולה להכריע את הבחירות. מכנים אותם ימין ״רך״, אבל זה ציבור אידיאולוגי, שפשוט נשאר בלי ייצוג מובהק: בנט, בטח אחרי החיבור עם לפיד, זה כבר לא בשבילו, אבל גם לא החרד"ל החריף של סמוטריץ'. הם שייכים לגוש הימין מבחינה שבטית, אבל חוששים מעוד קדנציה תחת הממשלה הנוכחית. חדשות טובות מבחינת חילי טרופר ויועז הנדל עם בית ציוני, שמנסה לרשת לפחות חלק מהקולות של הבית היהודי ז״ל. הסקרים שמעבירים אותם את אחוז החסימה, הם גם היחידים שבהם גוש השינוי מגיע לממשלה שאיננה תלויה במפלגות הערביות.
ארבעה מנדטים בסקרים שלפני סגירת הרשימות הם הימור מסוכן, אבל בשלב הזה זאת עמדת פתיחה טובה: ארבעה בסקר חדשות 12, חמישה בסקר חדשות 13. מומנטום. סקר של שישה מנדטים יהיה חותמת שתסיר את עננת שריפת הקולות. בינתיים, הם תופסים מקום טוב במרכז של המרכז, בזמן ששאר המתלבטים על שולי הבריכה לא החליטו אם לקפוץ ראש למים הרדודים: גלעד ארדן דוחה שוב ושוב את השקת המפלגה שלו. משוכנע שהוא צריך לעמוד בראש, אבל לא מציג בינתיים רשימה. גם עופר וינטר מעכב את ההכרזה הרשמית על רשימה בראשותו. הוא מדבר על מפלגה לא מגזרית, וכזו שגם לא יהיו בה פוליטיקאים שכבר היו בכנסת. למרות כל הדיבורים וחוגי הבית, הוא עדיין לא יצא רשמית לדרך. עוד במרחב הזה - בני גנץ, שלא מוותר על המקום הראשון בכחול לבן; דדי שמחי, שסוחר עם כולם, לפי השמועה אולי אפילו עם נתניהו; ויולי אדלשטיין, שנע בין גנץ לארדן. ויש גם את איילת שקד, שמנסה לשכנע אותם לרוץ יחד. בשונה מכל אלה, היא כבר רצה לבדה ונכוותה מאחוז החסימה. העיסוק בשברירי ההתארגנויות שם מתיש את הציבור, בצדק, אבל שם הפוטנציאל להכרעה. מפלגה כזאת צריכה כסף, משקל, סיפור. לגנץ יש מימון מפלגות, ארדן משוכנע שהוא מביא משקל ומכוון להיות ראש המחנה הלאומי בעידן שאחרי נתניהו. טרופר מחזיק סיפור. לשקד יש יתרון אחר: בין כל הגברים שמשוכנעים שהם צריכים להוביל, היא האישה היחידה. מדהים לחשוב שבישראל 2026 אין ראשת מפלגה. לא בימין. לא במרכז. לא בשמאל. לא בגוש השלישי (מלבד אולי עינת וילף שהכריזה רשמית על מפלגה. יוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל). בכלל, מעמד הנשים בפוליטיקה נחלש. יש כמה במקום השני: לזימי בדמוקרטים, סטרוק בציונות הדתית. לאיזנקוט אמנם יש בינתיים רוב נשי ברשימה, וגם אצל בנט ולפיד יש את קרן טרנר ומירב כהן, אבל השמות בצמרת הם גברים, הם במעגל קבלת ההחלטות הראשון, המוביל. בהתאם, גם בממשלה הבאה נשים יידחקו לתיקים משניים. אפילו אם גוש השינוי ירכיב אותה, ראשי המפלגות ייקחו לעצמם את תיקי החוץ, הביטחון, האוצר, המשפטים וביטחון הפנים. התיק הבכיר ביותר לאישה יהיה כנראה חינוך או תחבורה. אולי אחד המפתחות לשבירת שוויון במערכת פוליטית תקועה, עובר בצמצום אי־השוויון הזה.
