מי שמחפש את שורשי הפיצוץ בגדוד צבר של גבעתי, טועה אם הוא מתמקד רק בתמונות הלוחמים משאירים את נשקיהם בבסיס. האירוע הזה לא נולד ביום אחד. הוא החל הרבה קודם, ברגע שבו צה"ל ניסה להחזיר לוחמים מהתופת אל השגרה, כאילו די בפקודה אחת כדי למחוק שלוש שנים של מלחמה.
זו אינה הפעם הראשונה שזה קורה. כדי להבין את מה שמתרחש היום בגבעתי צריך לחזור כמעט שני עשורים לאחור, אל גדוד 51 של גולני, שאחרי מלחמת לבנון השנייה. דוד זיני, כיום ראש השב"כ, קיבל אז לידיו גדוד שבור ומדמם.
הקרב בבינת ג'בל גבה מגדוד 51 מחיר כבד: לוחמים ומפקדים נהרגו, ובראשם הסמג"ד רב-סרן רועי קליין ז"ל. הלוחמים חזרו מהקרבות כשהם נושאים עימם לא רק את הצלקות הפיזיות, אלא גם מציאות נפשית אחרת. זמן קצר לאחר-מכן פרץ בגדוד מרד. את המחאה הובילו לוחמים ותיקים. שירן אמסילי, שהוביל אותה, היה אחד מגיבורי הקרב בבינת ג’בל, שאף עוטר בצל"ש על תפקודו שם.
עשרות לוחמים עזבו את בסיס צאלים במחאה על הדרך שבה הרגישו שהמערכת מתייחסת אליהם לאחר המלחמה. גם אז לא היה מדובר בלוחמים שלא אהבו את המדינה או את הצבא, אלא באנשים ששילמו מחיר כבד בשדה הקרב והתקשו לקבל מעבר חד מהתופת לשגרה. גם אז הופנו טענות מוצדקות כלפי המג"ד, זיני, שהיה ידוע כמפקד קשוח מאוד, על כך שלא פעל ברגישות המתבקשת והפעיל יד קשה מול לוחמים שרבים מהם, כמו אמסילי, סבלו מפוסט-טראומה.
ההבדל הוא שאז לא היו רשתות חברתיות. אילו אותו אירוע היה מתרחש היום, סביר שהיה הופך בתוך דקות לסערה ציבורית גדולה הרבה יותר.
גם אז הבינו בצה”ל שהאתגר אינו רק להחזיר משמעת – אלא להחזיר לוחמים מהמלחמה לשגרה.
שלוש שנים של מלחמה הן תקופה ארוכה מאוד, שיש לה השפעה. הן שחקו אבני יסוד בכשירות הלוחם. יש חיילים שלא יודעים מה הוא מסדר בוקר. הן גם יצרו נורמות חדשות ודפוסי התנהלות שנולדו מתוך המציאות המבצעית. איש אינו חולק על כך שצריך להחזיר את הצבא לשגרה, ליסודות, לחזק את הנורמות ולהקפיד על משמעת. השאלה היא כיצד עושים זאת.
מג"ד צבר נכנס לתפקידו לפני כחמישה חודשים. הוא קיבל גדוד שיצא אחרון מלבנון, לחם כמעט ברציפות מאז תחילת המלחמה, ונחשב לאחד הגדודים המצטיינים בלחימה. הוא לא יצר את התרבות שהתפתחה בגדוד, אבל הוא קיבל אחריות לשנות אותה.
ככל הנראה, זו הייתה גם כוונתו: לגדוע תופעות שנראו בעיניו פסולות, ולהחזיר את הגדוד למסגרת ברורה של משמעת. זו מטרה נכונה. אלא שבפיקוד, לא רק המטרה קובעת – אלא בעיקר הדרך. המג"ד שגה בהתנהלותו כשניפץ את הסמלים. זה לא תפקידו. דווקא משום שמדובר בקצין ערכי ומקצועי, שהכיר היטב את הגדוד מתקופתו כסמג"ד, נדמה שהוא ניסה לבצע את השינוי מהר מדי ובאופן ישיר מדי. במונחים צבאיים, הוא ביקש להסתער חזיתית על בעיה מורכבת – ונכנס למארב. מול לוחמים ותיקים שחזרו משלוש שנים של מלחמה לא מפעילים רק סמכות. נדרשת אמנות הפיקוד.
אבל האחריות אינה מוטלת רק על כתפי המג"ד. השאלה הגדולה היא איפה היו מפקדי המחלקות ומפקדי הפלוגות. הם היו אמורים להיות שכבת התיווך – להסביר למג"ד את הלך הרוח בגדוד, ולהסביר ללוחמים את מטרות המפקדים. כאשר שכבת הפיקוד הזו אינה ממלאת את ייעודה, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ממלאים מנהיגי השטח. במשך שלוש שנים של מלחמה היו אלה פעמים רבות הרס"פים והלוחמים הוותיקים שניהלו בפועל את חיי הפלוגות והגדוד. הם הפכו לעוגן של הלוחמים ולבעלי השפעה עצומה. כשהפיקוד הרשמי אינו מוביל את תהליך השינוי, הם הופכים למנהיגות בפועל. זו תופעה מובנת, אבל גם מסוכנת.
צריך לומר באופן ברור: הדרך שבה בחרו לוחמי צבר למחות הייתה פסולה ואסורה. נטישת נשק היא קו אדום שאסור לחצות. אבל מי שמסתפק בגינוי הלוחמים בלבד, מחמיץ את השיעור הפיקודי. בקרב אפשר להסתער עם כוח. על לוחמים ותיקים שחזרו משלוש שנים של מלחמה אי-אפשר להסתער. שם נדרשת אמנות הפיקוד. שם נבנים מחדש אמון, משמעת ומנהיגות.
זה היה נכון אחרי לבנון השנייה, וזה נכון שבעתיים אחרי המלחמה הארוכה בתולדות המדינה.
