1. דיוויד רמניק, העורך של "הניו-יורקר", פירסם כתבה מנומקת היטב של כמה עמודים על גדי איזנקוט. "אם הוא ינצח בבחירות", הוא כותב, "זה משום שבאופיו ובהליכותיו הוא ההפך מביבי. הוא משקף לישראלים רבים משהו מעצמם. הוא פוליטיקאי שהקשר העמוק שלו לישראלים קשור בין היתר לאבל הפרטי שלו". אני מסכים לחלוטין עם רמניק, שהכרתיו לפני עשרות שנים. ב-1996 הוא גם זיהה את הסיבות שהובילו את בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה. גם הפעם הוא צודק. תתחילו להפנים: איזנקוט יהיה ראש הממשלה הבא.
2. נתניהו המריא בחשאי לביקורו השביעי בבית הלבן, וחזר בחשאי. יש תובנה בסיסית שראש הממשלה לא הפנים בנוגע למנהגי ה"שכונה" שלנו: חיסלת מנהיג של מדינה אחרת (ואת שותפיו לשלטון) – הפכת מיד מועמד לחיסול. הצרה היא שנתניהו הפך את כולנו למועמדים לחיסול. ואם לא די במה שכבר קרה, בסוף השבוע הודיעו לנו שטראמפ ונתניהו עלולים לצאת לעוד סבב של הפצצת מקורות האנרגיה באיראן. משטר האייתוללות מסר בתגובה שכל פגיעה כזאת תיענה בשיגור של טילים לאסדות הגז שלנו. אז מה יקרה בסוף? "בסוף משהו יקרה", אמר המפקד העליון של צבא ארה"ב, דונלד טראמפ. ואנחנו נאמר שוב: אכלנו אותה עם שניהם, עם בנימין ועם דונלד.
3. עמיתי נחום ברנע דיווח בסוף השבוע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על המהפך הפוליטי הצפוי בימים הקרובים במערכת הפוליטית, אם יואב סגלוביץ' ישתבץ ברשימת רע"מ לצידו של מנסור עבאס. חזרתי לספרו של מוחמד אגואני, יליד יפו, משורר ומחנך: "לקרוא לעתיד בשמך". הנה השיר "שמות" מתוכו: "ישנו חלון וישנו חלום וישנו קו בלתי נראה בין המציאות לבין עולם שהשארנו בו את אהובנו, והמון קולות נעדרים מחיינו וסיוטים שהשארנו בין צלילי המוזיקה המרגשת עד בכי של קבצן – מולדת. אנחנו נשארנו פה בלי שמות". הלוואי ויתרחש החיבור בין סגלוביץ לעבאס, משום שתהיה בכך הכרה במציאות של חיינו המשותפים עם יותר מ-20 אחוז מהישראלים, שהם גם ערבים. לתעודת הזהות הכחולה תהיה הפעם משמעות שמחייבת את כל הצדדים.
4. כמה קצרות: גבי לסקי, מועמדת מרצ ברשימת הדמוקרטים, ביקשה מיאיר גולן להשתמש במונח "גדה" ולא "יהודה ושומרון". גולן סירב. ובצדק. לא נשכתב את ההיסטוריה, גברת לסקי.
באמריקה קראו לשרה נתניהו "הגברת הראשונה" והפמליה שלה לא תיקנה את המארחים. אני אמשיך לקרוא למיכל הרצוג "הגברת הראשונה". שרה, את אולי הגברת במעונות שלכם, אבל לא "הראשונה" בישראל.
ועוד: ביום חמישי ישבתי בדולפינריום והמראה שבלט היה של זוגות צמודים למכשירי הטלפון שלהם. בא לי לומר להם: תרימו את המבט מהצג, אולי תמצאו משהו חדש אצל בן או בת הזוג שלכם.
5. ברברה קוהלר נמנית עם המשוררות המשפיעות בגרמניה. כך היא כותבת על עצמה: "אני מתאמנת בלהיות לבד ואני חושבת שהגעתי די רחוק. אני מדברת עם השפה, לפעמים היא עונה. לפעמים עונה גם מישהו אחר". אני חוזר על ההצעה שלי: תרימו את העיניים מהמכשיר. תמיד תמצאו מישהו שיקשיב לכם.
הלוואי ויתרחש החיבור בין סגלוביץ לעבאס ברשימת רע"מ. לתעודת הזהות הכחולה תהיה הפעם משמעות שמחייבת את כל הצדדים