ההצלחות של הפועל באר-שבע בעשור האחרון נבעו משליטה ברורה באגף הזרים. היו קבוצות צמרת אחרות שדייקו בחיזוק, אבל האליפויות היו תוצאה של החתמות מושלמות, שחקנים שהיו גדולים על הליגה. גולת הכותרת היא העסקאות שוברות השוויון עם טוני ווקאמה והקינג מזמביה, קינגס קאנגווה.
הסקאוטינג הוא הכל: במקרה של ווקאמה, מכבי חיפה ומכבי ת"א עקבו אחריו כאשר שיחק בהפועל רעננה – ולא נגעו בו. ברק בכר (בימים שבהם ידע הצלחות) זיהה בו משהו, נתן לו מקום בהרכב וקיבל סופרסטאר.
אז מה אם חסרה לו רגל שמאל דומיננטית? בימין הוא עשה קסמים. משם הוא הפך לשחקן העונה בליגה הטורקית והביא אליפות לטרבזונספור. אתם זוכרים מקרה כזה של רכש שפרץ בישראל? זה כל ההבדל לעומת הצלחה של אחרות עם זרים – העובדה שהוא לא היה רק גדול על הליגה שלנו, אלא שבאר-שבע איתרה מישהו שהפך לכוכב גם בליגה חזקה יותר.
אמנות איתור השחקנים מביאה קבוצות לחפש גם במקומות בלתי צפויים, כמו הקשרים האחוריים ג'ון אוגו ולוקאס ונטורה, אחד שירד ליגה בפורטוגל והשני מהליגה השנייה בברזיל. מיגל ויטור בכלל היה הברקה, ועכשיו באר-שבע עשתה קופה על קאנגווה, שפשוט הזיז הצידה את כל מי שהפריע לו בארץ והביא אליפות.
דודו עזריה, יו"ר חוג האוהדים לשעבר ששימש כסקאוט הראשי של המועדון במשך 12 שנה, מסביר בפשטות: "הסוד של באר-שבע הוא שידעה לקחת סיכונים ורכשה שחקנים שעניינו אותה למרות שעברו תקופות פחות טובות".
השיטה הזו הביאה לכאן גם את הלדר לופס שהיה רחוק משיאו לפני שהגיע לישראל, את ז'וזואה שהאופי הבעייתי שלו הרתיע קבוצות – וגם שחקנים ישראלים שהיו רחוקים מהזרקורים, כמו זאהי אחמד שמתחיל להיות להיט. מי שעובד נכון שולט בטקסי ההכתרה.
