הדרך של מאור זגורי ושלי הייתה די דומה, בעצם. שנינו, כל אחד במסלול שבחר, רצינו להתרחק מהבית, להמציא את עצמנו מחדש, להיות אחרים. להוכיח שאנחנו יכולים לבנות משהו שונה לגמרי, כזה שלא תלוי במקום שממנו באנו.
גם למאור וגם לי, כמו שגילינו בארוחה החגיגית שהכנתי לו לרגל ראש השנה, היה שלב שבו ניסינו לברוח מכל מה שהכרנו. אני פתחתי את המסעדה הראשונה שלי ורציתי לבשל כמו הצרפתים, מאור נסע לחיות באמריקה. כשהתחתנו, כשהפכנו למשפחה, פתאום הדרך הובילה אותנו חזרה. לא לאותו מקום, אלא לאותה תחושת שייכות. כי חזרה הביתה היא לא כישלון, להפך. היא ההבנה שהשורשים שלך הם לא מה שמעכב אותך, הם דווקא מה שמאפשר לך לצמוח.
“לא רציתי להיות מרוקאי, לא רציתי להיות בן אדם שארוחת יום שישי בערב היא הדבר הכי חשוב לו, אוקיי?” מודה מאור. ”רציתי לראות עולם, רציתי להגשים את עצמי, לחקור, אבל גיליתי שזה כמו גומייה, שככל שאתה מותח אותה, היא רק רוצה לחזור אחורה”.
הגומייה, במקרה שלו, הייתה אשתו ואם שלושת ילדיהם ‑ לאב, הירו וטרוי ‑ השחקנית חן אמסלם. “המשפחה שלה היא משפחה של פעם”, הוא אומר. “הם ביחד כל הזמן, יש להם גם קבוצת ווטסאפ שהם כותבים בה: יש היום שניצל ופתיתים לצהריים, מי שרוצה שיבוא. וזאת הייתה הגומייה שהחזירה אותי למציאות שלי”.
החתונה עם חן?
“כן, אבל אני אגיד לך יותר מזה. היו שלבים בתחילת הזוגיות שלנו שהיה קשה, אבל אני זוכר שאמרתי לעצמי, אני לא עוזב, אני כבר חלק מהמשפחה. היה לזה ערך והיה לזה הרבה מאוד כוח. זה לא רק שהיא טובה לי והיא יפה לי, יש שם גם משפחה”.
× × ×
אז מה הכנתי לבמאי, המחזאי והתסריטאי, שהביא לנו את הסדרה האהובה “זגורי אימפריה”? את הגרסה שלי לארוחות ראש השנה בבית. עם הרבה מתוק, כמובן. צלי כתף עם תפוחי אדמה ותמרים, משמשים טריים ממולאים בשר טלה עם קינמון וסלרי, וכמובן דגים ‑ לברק עם שעועית ירוקה ולימונים ופלפל חריף, ולא לשכוח גם סלט רענן של מלפפונים, סלרי ודובדבנים.
תוך כדי הארוחה אנחנו מודים שגם אוכל של בית, צריך לפעמים מרחק ופרספקטיבה. “כילד, לא רציתי לאכול את התבשילים של אמא שלי, רציתי שניצל”, מספר מאור.
אני נזכר איך כשעליתי לכיתה ז’, חיברו את מעלות עם כפר ורדים. פתאום הכרנו אשכנזים, מה שהיה אז כמו לפגוש שוודים מבחינתנו. ביום הראשון ללימודים אנחנו הבאנו את דגים מרוקאיים בתוך לחם, והם הגיעו עם שוקוביס וממתקים, דברים שיכולנו רק לחלום עליהם כילדים. אז היינו עושים החלפות, אני נותן לך את “האדום הזה” שלנו, ואתה מביא לי שוקולד.
“טוב, מותר שיהיה תחום אחד שנהיה בו פריבילגים”, מאור צוחק. “אין מה לעשות, מה שהכי חשוב אצלנו בעדה הוא אוכל, כי אוכל זה גם ביחד”.
במעלות, אני מוסיף, אם שמעו למשל שהשכנה לא יודעת לבשל, זאת הייתה בושה וחרפה. יש באקט הזה של להכין אוכל הענקה מאוד-מאוד גדולה, ואם לא קיבלת את זה מאמא ‑ אתה יוצא חצי כוח.
“כשאני אוכל, אני עדיין מרצה את אמא, גם כשהיא לא לידי”, מחייך מאור. “הייתי ילד רגיש נורא, אז כשהיא הייתה משקיעה בארוחה, ואבא שלי לא היה מתייחס, היה בא, אוכל והולך, אני הייתי זה שאוכל יותר, כדי לפצות”.
כן, אני מסכים. כשאמא מבשלת, היא מביאה גם את הנשמה שלה לתוך הצלחת, אז אסור להעליב אותה, חייבים לאכול.
“לפעמים הן משקיעות יותר מדי”, מבהיר מאור. “לפני ארוחת חג נגיד, אמא שלי הייתה מתחילה את ההכנות שלושה שבועות קודם. שם קוצצת, פה מגררת, כל מיני תהליכים. גם סבתא שלי עבדה קשה, כי המנה שאבא שלי הכי אוהב בעולם היא קירשה, שזו הבטן של הפרה, וצריך לנקות את זה שעות”.
אוי, אני נאנח ונזכר בריח הנורא בזמן הכנת הקירשה, שהבריח את כולנו מהבית. אפרופו סבתות, אני מספר לו איך בסוף שנת הלימודים הייתי שם את התעודה בבית וממשיך ישר לסבתא שלי, שהייתה בשלנית-על-חלל. בחופש הגדול הייתי ישן אצלה בסלון ושומע אותה יוצאת לשוק, בארבע לפנות בוקר, עם חברה שלה רוחמה אוחיון. בסביבות חמש בבוקר הן היו חוזרות, שותות תה ומחליפות חוויות בקולי קולות - לא אכפת להן שאני ישן בסלון, כן? - על הגנב בשוק שלקח פי שניים על העגבניות, ואיך הן אמרו לו שיביא את האלו מאחורה, לא מקדימה, ואיזה שזיפים הן מצאו. כאילו בילו בהצגה הכי טובה בעיר. ותוך כדי, הסירים על האש. אתה קם בבוקר, כבר יש תבשילים.
“לסבתא שלי היה משפט: בחיים אתה יכול או בית או עולם”, מספר מאור ומחזיר אותנו לדילמה הנצחית שבין הבית לקריירה. “אתה לא יכול שיהיה לך גם את העולם וגם את הבית”.
אין מה לעשות, אנחנו מסכימים, הצלחה בעולם והצלחה בבית הן שתי פסגות שונות, שלא פשוט לכבוש ביחד, וכל אחד צריך להשתדל למצוא את שיווי המשקל שלו.
מאור: “אני חושב שמעולם לא הרגשתי בראש הפירמידה של עצמי. מבחינתי, תמיד יש את המשפחה, את הדת, את המסורת, את הלאום, את השכונה, את העיר, את העדה, ורק בסוף את האינדיבידואל. באמריקה זה הפוך, קודם כל אתה. בגלל זה הם גם מצליחים מאוד, כי הם בדרייב פנימי ולא מחוברים לשבט. אצלנו, הרבה פעמים אתה צריך להקריב את עצמך בשביל השבט. השבט הוא מה שחשוב”.
ומה עם הילדים שלך, אני שואל. “אני חושב שחן משרישה להם את זה שהחברים הכי טובים שלך הם האחים שלך, ואם אתה צריך לבחור בין לצאת עם חברים, לבין לשבת עם ההורים, תמיד תבחר בהורים. אבל זה מגיע מהמשפחה שלה. אצלנו זה לא היה ככה. אני תמיד ברחתי וחזרתי”.
× × ×
בסוף, מסכם מאור, מה שהחזיר אותו הביתה הייתה ארוחת השבת. “אני זוכר את השעה ארבע אחר הצהריים ביום שישי בארצות-הברית, שהייתי מרגיש שהשכינה נופלת עליי. עכשיו, אחי, אין שום דבר שמזכיר שבת בלוס-אנג’לס. למרות זאת, הייתי מתמלא באיזו מועקה כזאת, בגעגועים הביתה”.
אני מספר לו שאני עדיין זוכר את הרגע שבו אמרתי לאבא שלי שאני הולך לעבוד בשישי בערב. זוכר איך הוא אמר לי בכאב, יש לך את כל החיים לעבוד, תישאר איתנו. לוותר על ארוחת שבת מבחינתי היה כמו הפעם הראשונה שהכנסתי פירות ים לפה. הייתי בטוח שהשמיים ייפלו עליי.
גם כשעזבתי את הבית לתל-אביב, אבא שלי ישב בחוץ ובכה. רציתי להתפתח, רציתי לעשות טלוויזיה, דברים שאי-אפשר להגיע אליהם ממעלות. ואז אתה עוזב ומנסה להמשיך לשמור על המסורת של הבית, אבל אין ספק שהכל הופך רפוי יותר.
מאור: “אני זוכר שבאתי לארוחת שבת בגופייה. עכשיו, אבא שלי בחיים לא רצה לפגוע בי או הרים את הקול עליי. אז הוא סיפר לי סיפור על השכנים, שבאו אליהם לארוחה בגופייה, נתן לי להבין שזה לא לעניין. אתה אומר לעצמך, אוקיי, צריך להחליף לחולצה”.
בסוף, הוא מסכם, מה שהכי חשוב בעצם, זו האחדות המשפחתית. “ארוחת שבת היא גם אינדיקטור, נגיד לא באת שישי אחד לארוחה, שישי שני זו כבר בעיה, שישי שלישי - זה תקלה. כמו מין סקר שבועי. הרגע שבו אתה יכול למדוד אם המשפחה תקינה, מתפקדת ומלוכדת, אם משהו התרופף או השתנה”.
(ריאן פרויס)
לכן, אני ממשיך, גם כשהמצב הכלכלי בבית לא היה טוב, והייתי אומר לאבא שלי שלא צריך להכין 700 סוגי סלטים לשבת, כאילו, לצמצם בקניות ‑ הוא תמיד היה עונה, בחיים לא. זו הברכה, צריך שיהיה שפע בבית. תיכנס לבית מרוקאי, לא תהיה דלילות על השולחן, כי זה מכריז על עוני. ואנחנו לא בעוני, מה פתאום.
מאור: “זה מכריז על כישלון. אם אין לך שפע בשולחן נכשלת, כאבא, כראש משפחה”.
הבעיה, אני אומר, היא שאנחנו זורקים יותר מאשר אוכלים. זה נכון כמעט על כל בית בישראל, ובמיוחד בבתים מרוקאיים. כשאמא של נעמה, אשתי, הייתה מגיעה אלינו בשישי, כבת לניצולת שואה, היא הייתה נחרדת. זה היה אסון מבחינתה. היא הייתה לוקחת מה שנשאר בפלסטיקים. הם היו אוכלים את החמין של אמא שלי ביום שני או שלישי.
מאור: “שאני אוכל שאריות מאתמול שמישהו הכניס למיקרו? מה פתאום. עד היום זה ככה. גם כשהייתי סטודנט עני ואכלתי רק טוסט, זה היה טוסט שהכינו עכשיו”.
× × ×
אחרי האוכל הגענו, איך לא, למצב במדינה, לפילוג הפנימי שנראה שכבר אי-אפשר לתקן. מאור אומר שמה שקורה לנו הוא תהליך טבעי בעצם. שאנחנו כל כך עסוקים בלחפש את המשותף, את המאחד, עד שאנחנו שוכחים שהיופי האמיתי נמצא דווקא בשוני. יש כאן עדות שונות, תרבויות שונות, מנטליות אחרת, טעמים אחרים. לא צריך לטשטש את ההבדלים, אלא לברך עליהם. לברך על הדעה השונה, על הסיפור האחר, על הדרך שבה כל אחד רואה את העולם.
“בתרבות הישראלית יש יין ויאנג”, הוא מסביר. “בכל לבן יש קצת שחור, ובכל שחור יש קצת לבן. אנחנו לא דומים, אבל אנחנו משלימים, גם מבחינה פוליטית. מה שקורה זה שאנחנו מאוכזבים מזה שכבר אין לנו את אותו חלום.
“לך לאמריקה, לא כולם חברים שם, לך לשוודיה לא כולם שם אחים. פה הייתה לנו איזושהי אשליה, במשך הרבה שנים, שאנחנו עם אחד. זה מעולם לא היה נכון, בעיניי. תמיד היו פלגים ושסעים, אבל עכשיו פתאום זה יוצא החוצה וזה חלק בעיניי מהמעבר ממדינה מתפתחת למדינה מפותחת.
“פעם גרתי בבניין וידעתי איך קוראים לכל השכנים ולכל הילדים שלהם. היום אני לא מכיר אפילו את מי שגר בקומה שלי. ככל שהמדינה מצליחה יותר, היא הופכת טיפה יותר מנוכרת”.
אז אתה לא מפחד מפילוג?
“לא, מה שנראה כמו סוף העולם, הוא שלב באבולוציה שלנו בעיניי. פשוט נפריד את הפוליטיקה מהחיים. כמו באמריקה, שרפובליקנים ודמוקרטים ששונאים זה את זה יכולים לעבוד ביחד, כי הם לא ידברו על פוליטיקה. זה המקום שאנחנו הולכים אליו. בחרת להתפתח, בחרת להיות מערבי, רוצה להיות כמו אמריקה? בוא תהיה כמו אמריקה”.
וואלה.
“אם הייתי מאחל משהו אחד לישראלים, זה אולי באמת לראות באחר משהו שמשלים אותי. כמו גבר ואישה, כמו שאין חושך בלי אור, אין יום בלי לילה, אין לבן בלי שחור. אין לך קיום בלי הקיום של מי ששונה ממך”.
ודווקא בגלל זה, אני אומר לו, אני מאמין שהמסורת חשובה היום יותר מאי פעם. ארוחת שישי, החגים, המנהגים, אפילו האמונות הטפלות שעוברות מדור לדור - כל אלה הם החוט שמחבר בינינו. הם הדרך שלנו לשמור על הנר דולק גם כשהחיים מושכים כל אחד לכיוון אחר.
כי בסופו של דבר, מה שמייחד אותנו כעם הוא היכולת להיות שונים, ובכל זאת לשבת סביב אותו שולחן חג. להמשיך להתווכח סביב השולחן, להבין שלהיות שונים זה כוח. וזאת גם המשאלה שלנו לשנה הבאה. תכבדו את השוני, תחבקו אותו ותבחרו את הביחד.
(ריאן פרויס)
משמשים ממולאים בבשר טלה ובהרט ברוטב תפוזים
החומרים:
משמשים טריים - אפשר גם משמשים או דבלים מיובשים
2 גבעולי סלרי פרוסים, את העלים להשאיר שלמים
פלפל ירוק חריף פרוס
למילוי:
1 ק"ג בשר טחון (אני השתמשתי בחצי ק"ג טלה וחצי ק"ג בקר, תבקשו מהקצב את הנתח הכי פחות שמן)
1 בצל גדול, קצוץ דק-דק
כף בהרט טחון
כפית פלפל שחור
2 כפיות קינמון טחון
1 כפית זרעי אניס או זרעי שומר טחונים גס
2 כפיות מלח דק
חצי חופן פטרוזיליה קצוצה
לרוטב:
2 בצלים גדולים, פרוסים דק
גרידה מתפוז אחד
מיץ מתפוז אחד
6 כפות רכז רימונים
4 כפות סילאן
חצי כף בהרט
2 כפיות קינמון
2 כפיות מלח
5 כפות שמן זית איכותי
2 כוסות מים רותחים
ההכנה:
1. מערבבים טוב-טוב את כל חומרי המילוי יחד.
2. לשים את כל מרכיבי המילוי טוב, עד שהמסה הופכת להיות הומוגנית וחלקה. עדיף שהבשר הטחון יחכה חצי שעה מחוץ למקרר, עד שיגיע לטמפרטורת החדר – כך הקציצות יוצאות יותר חלקות.
3. חוצים את המשמשים ומגלענים.
4. יוצרים כדורי בשר בגודל משמש, וממלאים בהם כל חצי משמש.
5. מכינים את הרוטב: מטגנים את הבצלים על להבה בינונית עד הזהבה.
6. מוסיפים תבלינים וממשיכים לטגן עוד כ-3 דקות.
7. מוסיפים את רכז הרימונים והסילאן, מערבבים ומוסיפים את המים הרותחים. ממשיכים לבשל עוד כ-10 דקות.
8. מוציאים את הבצלים המטוגנים בכף מסננת, ומפזרים אותו בתבנית שטוחה שמתאימה לתנור.
9. מסדרים מעל את המשמשים - הם צריכים להיות צמודים. מפזרים ביניהם את הסלרי והפלפל החריף ויוצקים מעל את הרוטב.
10. מחממים תנור ל-180 מעלות, אופים חצי שעה, כשהתבנית מכוסה נייר אפייה שמעליו רדיד אלומיניום או מכסה, ואז מסירים את הכיסוי ואופים עוד כ-10-7 דקות, עד השחמה.
(ריאן פרויס)
כתף בקר או שוק טלה עם תפוחי אדמה ותמרים
החומרים:
1 נתח כתף בקר או שוק טלה ללא עצם, במשקל של כ-2-3 ק"ג
חבילת תפו"א קטנטנים
15 תמרי מג'הול מגולענים וחצויים
2 בצלים חתוכים לשש
10 שיני שום קלופות שלמות
כפית קינמון
כפית ראס אל-חנות
כפית וחצי מלח גס
כפית פלפל שחור
כף רכז רימונים
3 כוסות מים
אופן ההכנה:
1. מתבלים את הבשר במלח ופלפל.
2. במחבת רחבה עם מעט שמן מטגנים את הנתח מכל הצדדים עד השחמה (כ-3 דקות מכל צד).
3. מוציאים מהמחבת ומניחים בצד.
4. באותה מחבת מטגנים את שישיות הבצל עד ריכוך (אין צורך בהשחמה).
5. מסירים מהאש, מוסיפים את התמרים, תפו"א והתבלינים ומערבבים היטב.
6. מניחים את הנתח בתבנית לתנור, מפזרים סביבו את התפו"א והתמרים המתובלים.
7. יוצקים את המים.
8. מכסים בנייר אפייה ואז ברדיד אלומיניום או מכסה (נייר האפייה מונע זליגת טעם וצבע של רדיד האלומיניום לבשר).
9. אופים שלוש שעות בטמפ' של 180 מעלות.
10. לאחר האפייה, מעלים את הטמפ' ל-200 מעלות, מסירים את הכיסוי ומשחימים עוד כ-25 דקות.
(ריאן פרויס)
פילה דג ים עם שעועית ירוקה טרייה ולימון
החומרים:
4 פילטים של לברק
שמן זית, פלפל, מלח
לרוטב:
2 בצלים חצויים ופרוסים לרצועות
2 חופנים גדולים של שעועית ירוקה טרייה, פרוסה דק
4 שיני שום פרוסות
1 גבעול סלרי קצוץ
1/2 צרור כוסברה קצוצה
1 פלפל ירוק חריף, קצוץ דק
1 לימון סחוט
1/2 לימון פרוס דק
1/2 כפית כורכום
מלח, פלפל
1 כוס מים
ההכנה:
1. מטגנים את הבצלים הפרוסים על להבה בינונית-נמוכה עד שיהפכו שקופים, אך לא ישחימו.
2. סוחטים מעל את הלימון, מוסיפים את התבלינים ומערבבים.
3. מוסיפים את כל שאר מרכיבי הרוטב ומביאים לרתיחה.
4. אפשר לבחור אם להעביר לתנור או להשאיר על הגז:
בתנור - לשמן תבנית, לסדר את הדגים, לשפוך עליהם את הרוטב, לסדר מעל את פרוסות הלימון, לכסות ולאפות 20 דקות בחום של 200 מעלות.
על הכיריים - להכניס את הדג לסיר הרוטב, לכסות ולבשל כ-20 דקות.
(ריאן פרויס)
סלט מלפפונים, סלרי ודובדבנים
החומרים:
10 מיני מלפפונים חצויים לאורך
חופן עלי נענע
חופן דובדבנים חצויים מגולענים
חופן עלי כוסברה
1 גבעול סלרי ללא העלים פרוס
חופן קטן של שקדים שלמים קלויים
לרוטב:
חצי כוס מיץ דובדבנים סחוט
כף דבש
כפית ג'ינג'ר מגורד
כף חומץ יין אדום
3 כפות שמן זית
מלח, פלפל שחור
ההכנה:
1. מפזרים את המלפפונים בצלחת שטוחה.
2. מסדרים את כל יתר המרכיבים בין המלפפונים.
3. מערבבים היטב את כל מרכיבי הרוטב ויוצקים מעל.
(ריאן פרויס)
