בכל הדיונים לגבי מקומה של הבינה המלאכותית בעולם הספרות ישנה שאלה אחת שחוזרת ועולה כמו תולעת מתפוח: אם אני נהנה מסיפור, למה שיהיה לי אכפת מי כתב אותו – אדם או מכונה? השאלה הזו מתחזה לשאלה לגיטימית, לכאורה בעלת טיעון תקף. אך היא מניחה דבר שגוי מן היסוד לגבי תפקידה של הספרות ולגבי ההיסטוריה שלה.
תפקידה של הספרות אינו רק לבדר או להעביר את זמנו של הקורא בנעימים. לו זה היה תפקידה של הספרות, לו זו הייתה הסיבה שבגינה אנשים קוראים ספרים, לא היה צריך ספרים. אפשר לדמיין מתקן – אולי מזרק המחובר לווריד, אולי ממשק מוח-מחשב – שמשחרר לתוך הגוף כימיקלים הגורמים הנאה הדומה לזו הנגרמת מקריאת ספר. הטכנולוגיה, כמו שאומרים, קיימת. האם מי שקוראים ספרים למען ההנאה שבהם יסכימו לעסקה הזו — לוותר על קריאה ולקבל את אותה התחושה בדרכים אחרות?
הכותב אל מול המכונה. תמונה: ChatGPT
אנחנו קוראים ספרים לא כי האותיות מסודרות יפה על הדף ולא כי העלילה מנעימה את זמננו. אנחנו קוראים ספרים כי אנחנו חיים בעולם מוזר ובלתי מוסבר, ובעולם המוזר והבלתי מוסבר הזה חיים בני אדם כמונו שמצליחים לתפוס משהו מהחוויה המשונה והבלתי ניתנת לתמלול הזו של לחיות (לאכול, להתפלל, לאהוב, למות), להחזיק אותו בשכלם ולהצליח להפוך אותו לתוצר מילולי מורכב – סיפור – שיזכיר לנו שאנחנו לא לבד; שיש עוד אנשים שחווים חוויות משונות שכאלה. אנחנו זוכים להצצה לנפש שאינה שלנו ומבינים כך משהו על עצמנו ועל העולם.
קוראים רבים נוהגים לומר שהם אהבו ספר כי הם זיהו את עצמם בדמויות. זה אולי נכון, אבל מה שקורה עם ספר טוב, או עם קריאה טובה, הוא תהליך עמוק יותר. ג'יימס בולדווין כתב ב-1963: "אתה חושב שהכאב ושיברון הלב שלך הם חסרי תקדים בהיסטוריה של העולם, אבל אז אתה קורא. היו אלה דוסטויבסקי ודיקנס שלימדו אותי שהדברים שייסרו אותי יותר מכל היו בדיוק הדברים שחיברו אותי לכל בני האדם החיים, או שאי פעם חיו. רק כשאנחנו מתמודדים עם הפצעים הפתוחים האלה בעצמנו אנחנו יכולים להבין אותם אצל אנשים אחרים".
בינה מלאכותית לא יכולה ללמד קוראים את השיעור שדוסטויבסקי ודיקנס לימדו את בולדווין. לא כי היא לא יכולה להפיק טקסטים על כאב או שיברון לב. היא יכולה. אלא כי ספרות טובה היא לא דידקטית. המטרה שלה היא לא ללמד. למעשה, לא ברור אם יש לה מטרה באופן שבו אנחנו חושבים על המונח הזה בדרך כלל. אם היא מלמדת משהו היא עושה זאת בשל התנאים שהיא יוצרת. הסיבה שדוסטויבסקי ודיקנס הצליחו ללמד את בולדווין היא כי הוא התחבר אל האנושיות שלהם. לבינה מלאכותית אין רגשות ולכן היא לא יכולה לחוות את החוויות האנושיות האלה. הטקסט שהיא תנפק לגביהן הוא חסר ערך ומשמעות במובן הזה.
"אמן הוא סוג של היסטוריון של רגשות או של רוח", כתב בולדווין. "תפקידו הוא לגרום לך להבין את תהומות הגורל ואת הפאר שבלדעת מי אתה ומה אתה. תפקידו הוא לספר, כי אין אף אחד אחר בעולם שיכול לספר מה זה להיות בחיים. כל מה שאי פעם רציתי זה לספר את זה. אני לא מנסה לפתור לאף אחד את הבעיות שלו, אפילו לא את שלי. אני רק מנסה לתאר מהן הבעיות".
אנחנו קוראים כי ספרות יודעת לתאר לנו מהן הבעיות; מהו המצב האנושי, החברתי, הפוליטי, מעבר לפלקט או מניפסט. דברים דומים טען אנטון צ'כוב במכתב שכתב לחברו ב-1888. "בעיניי, תפקידו של הסופר הוא לא לפתור סוגיות כמו אלוהים, פסימיזם, וכו'", כתב. "תפקידו הוא בסך הכל לתעד מי, באילו תנאים, אמר או חשב דבר מה בעניין אלוהים או פסימיזם". צ'כוב, שהיה רופא, שמע את הצרות הכי בסיסיות, הכי ויסרליות, של אנשים, והפך את החיים האמיתיים של בני אדם אמיתיים לאמנות ששואלת שאלות גדולות על המשמעות של להיות אנושי.
וזו, לטענת הסופרת אורסולה ק' לה גווין, בדיוק הסיבה לקרוא ספרים. "אנחנו קוראים ספרים כדי להבין מי אנחנו", כתבה. "מה אנשים אחרים, אמיתיים או בדיוניים, עושים וחושבים ומרגישים – או עשו וחשבו והרגישו; או אולי יעשו ויחשבו וירגישו – זה מדריך בסיסי להבנה שלנו של מה אנחנו ומה עשוי לקרות לנו. אדם שמעולם לא שמע או קרא מעשייה או מיתוס או משל או סיפור, יהיה בור לגבי הגבהים והעומקים הרגשיים והרוחניים שלו עצמו, לא יידע ממש מה זה אומר להיות בן אנוש. שכן הסיפור – מ'עוץ לי גוץ לי' עד 'מלחמה ושלום' – הוא אחד הכלים הבסיסיים שהומצאו על ידי המוח האנושי, לצורך השגה של הבנה. היו חברות גדולות שלא השתמשו בגלגל, אבל לא הייתה אף חברה שלא סיפרה סיפורים".
• • •
סיפורים הם הבסיס לחברה האנושית ולחוויה האנושית. בלעדיהם היינו לכל היותר עוד קוף אדם בסוואנה או ביערות אפריקה. הם מה שעושה אותנו אנושיים. ספרות היא עדות לצורת הראייה האנושית, היא מפה של מה שיש ומה שעדיין אין ואפשר רק לדמיין, והיא מבוססת תמיד על העולם: הקשר שבין האדם לכל מה שסביבו.
למעשה, הספרות הקדומה ביותר מבוססת על האנושיות כגוף ממש: לפני שהם נכתבו, שירים אפיים כמו 'איליאדה' או 'ראמאיאנה' עברו בעל פה מדור לדור, והקצב של השירים הוא מה שעזר לאנשים לזכור אותם – מרבית השורות של השירים האפיים הקדומים מסביב לעולם אורכות שלוש שניות. זהו גם האורך של הזיכרון האנושי לטווח קצר. כלומר, שלוש שניות הן האורך המרבי ששורות שיר יכלו להגיע אליו לפני ששוכחים אותן. ספרות, אם כך, עוצבה על ידי המטען האבולוציוני של המשוררים.
בינה מלאכותית לא מסוגלת לספק עדות כזו, לא יכולה לצייר את המפה הזו, ולא מסוגלת להבין את הקשר בין הגוף האנושי לסיפור. זאת, מהטעם הפשוט שהיא אינה קיימת במובן שהאדם קיים. היא לא נמצאת בעולם. היא לא חווה את העולם ואין לה מהות פנימית.
לספרות תפקיד נוסף: יצירה והנעה של תרבות במובנה הרחב ביותר. בשנות ה-20 וה-30 יצאה מהארלם בשורה שהגיעה לכל פינה בארה"ב והציתה גל חדש בתנועת השחרור של האפריקאים-אמריקאים. הרנסאנס של הארלם לא היה קורה בלי סופרים ומשוררים, בני אדם בשר ודם, שכתבו במקביל מתוך מודעות לרגע הספציפי הזה בזמן. כך היו גם סופרי ה-Négritude משנות ה-30 ממרטיניק, סנגל וגיאנה הצרפתית שהשפיעו על הפוסט-קולוניאליזם ופאן-אפריקאיות, וגם הביטניקים האמריקאים בשנות ה-50 שבפרוזה משוחררת ושירה טרום-פסיכדלית הניחו את הקרקע לסיקסטיז. מודלי השפה הגדולים, ברימיקס הנצחי והממוצע שהם מבצעים להררי התוכן שבשביליהם הם מטיילים, לא יכולים ליצור סגנון חדש או תנועה חדשה, מכיוון שהדבר כרוך בכוונה, במודעות היסטורית, ובעיקר בחברותא.
טוב ויפה יאמר הקורא, אך דרגת החיקוי של הבינה המלאכותית כל כך גבוהה היא, שממילא כבר לא ניתן להבחין בין טקסט מכונה לטקסט אנושי. אכן, רק לאחרונה זכה סיפור החשוד בכך שנכתב עם בינה מלאכותית, בפרס הסיפור הקצר הטוב ביותר של ארגון מדינות ה-Commonwelath בקריביים לשנת 2026, ואף התפרסם בכתב העת הנחשב 'גרנטה'. בין אם נכתב על ידי אדם או מכונה, עצם עננת החשד מוכיחה לנו שהעניין לא פשוט כלל וכלל, ויעידו על כך עורכי כתבי העת לספרות שמוצפים בשנים האחרונות בטקסטים רבים לאין שיעור מכפי שהיו לפני שמודלי השפה הגדולים נכנסו לחיינו. אמזון, מונופול עולמי בתחום הספרים הדיגיטליים, נפרצה כבר לחלוטין: על פי מחקר חדש, מאז פרוץ הצ'אט לחיינו זינק מספר הספרים הדיגיטליים שנכתבו בעזרת AI. היום נמכרים באמזון יותר ספרי-מכונה מספרי-אדם.
עוד יאמר הקורא המיומן, הרי רולאן בארת הכריז על מות המחבר כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. השם, המוצא, הכוונות של הסופרת לא אמורים לעניין אותנו כלל. מה שחשוב הוא רק הקורא וחווית הקריאה, כדי שנוכל לפרש כל טקסט דרך פריזמה רחבה שכוללת אינסוף כיוונים והשפעות. האם סיפור-מכונה איננו המשך טבעי של הפילוסופיה הזו?
לכך ראוי לענות: לא. אם זהו המצב, אם לעבר פי פחת כזה הגענו, שבו גם הקוראת המיומנת ביותר לא יכולה להבחין בין סיפור-מכונה לסיפור אנושי, ושבו לרבים (רוב?) מהקוראים לא אכפת אם כזה או כזה הוא, כנראה הגיע הזמן להכריז על מות מות המחבר. יחי המחבר! גם אם בארת צודק בפרשנות שלו, אנחנו חיים בעולם שבו הכתיבה והקריאה הן פעולות אנושיות עם משמעות חברתית, כלכלית, נפשית ותרבותית. "מות המחבר" הוא עמדה פרשנית, לא רישיון לבטל את המחבר כישות. היום, יותר מתמיד, אנחנו צריכים לדעת מי חיבר את הטקסט שאנחנו קוראים. לא מהסיבה הסוציולוגית שמתעדפת כותבים ממוצא או מגדר מסוימים, אלא מהסיבה האנושית הבסיסית. התרבות האנושית נמצאת במלחמה עם מי שרואים בה סרח עודף ושמוכנים להחליף אותה בתרבות מתה, כלומר תרבות שאין מאחוריה חיים. תרבות ריקה, פלט מכונה. במלחמה, אנחנו רוצים לדעת עם מי יש לנו הכבוד.
ובכן, כל עוד מדינות העולם לא מעבירות חוק שמחייב גילוי נאות בכל שימוש בבינה מלאכותית לצורך כתיבת ספרים, ניאלץ אנו, הקוראים, לשמש שומרי סף. כשידנו נשלחת אל ספר בחנות הספרים, בספרייה או בחנות הדיגיטלית, נברר מיהו הכותב, האנושי הוא או לא. ואם יתברר שסופר אנושי השתמש במכונה כסופרת צללים, יידע הוא שלא נעבור על כך בשקט. בנפשנו היא. •
