לחצות את הסמבטיון // בתאל קולמן } פרדס } 99 עמ'
נסחפתי מיד לתוך 'לחצות את הסמבטיון', ספר השירים השני של המשוררת והעיתונאית בתאל קולמן. זה ספר שירים יוצא דופן מכמה סיבות: משום שכל השירים הכלולים בו מצטרפים לפואמה ארוכה ומשמעותית אחת, שיש לה עוצמה סיפורית והגותית; משום שרובם כתובים בסגנון המכונה "שירה בפרוזה", כלומר בלי חלוקה לשורות ולבתים המאפיינת שירה, אלא כמו פרוזה, תוך חלוקה לפסקאות; ומשום שהמוזיקה הלשונית והרגשית של קולמן בולטת מאוד על רקע המקובל בשירה הישראלית בת זמננו – היא נדיבה, חושנית, עשירה באימאג'ים ובדימויים סוגסטיביים, משוחררת מאוד אבל גם צלולה להפליא, לא מסתתרת ולא מתחכמת, ואף על פי שהיא אישית מאוד, אישית עד כאב, יש בה משהו שלא מהסס ללכת בגדולות.
מושג היסוד שפותח את הספר ומלווה אותו לכל אורכו הוא מושג הסוד. קולמן עסוקה בעיקר בכמיהתו של הסוד להיחשף, להתגלות, לצאת לעולם, אבל גם בעובדה שמרגע שהסוד נחשף הוא חדל להיות סוד, ובשאלה מה אפשר לעשות כדי להחזיק בחבל בשני קצותיו: לחלץ את הסוד ממחבואו ועם זאת לשמור על טבעו החי, הטעון, המופנם. במילים אחרות – קולמן עסוקה בסוגיה שכל שירה מתמודדת איתה: בבירור הגבול בין מה שדורש לפרוץ החוצה, להיכתב, להישמע, לבין מה שמבקש להישאר חבוי. השאלה מתחדדת משום שאצל קולמן עצם הכמיהה לכתוב, לספר, להתגלות, כרוכה על פי הרגשתה בפריצת גבולות. זה הטעם לשם הספר: המשוררת שואלת שוב ושוב מה יקרה אם תחצה את הגבול האחרון – הסמבטיון – ואם יתירו לה לשוב הביתה, ואפילו לשוב לעצמה, לאחר שתעשה זאת.
והשאלה שהקורא שואל כל הזמן, בעיקר משום שהוא סקרן מטבעו (וכמו שקולמן מבהירה, גם מציצן) היא: מהו הסוד? וזה הבסיס למה שניתן לכנות עלילת הספר, שאפשר לתאר כתהליך מתמיד של התחלפות סוד בסוד: טור של סודות שכל אחד מהם מתגלה כמעטה לסוד חדש, נוסף, עמוק ממנו. למשל: הסוד הראשון שנחשף בספר הוא המשבר העמוק שהמשוררת חוותה כשהתברר לה שהיא מתקשה ללדת. לכאורה זה סוד שחלף – המשוררת היא אם לארבעה ילדים – אבל משהו מטבע הסוד-באשר-הוא מתגלה כאן: הוא פוטנציאל נפשי של בושה, בדידות, אובדן וחרדה, וגם כאשר החור בחיים עצמם נסתם, הפוטנציאל ממשיך לרחוש ולאיים מתחת לפני השטח.
ואז מגיע לב הספר, ובו הגילוי שעיקר הסוד קשור לגוף ולתשוקה (והתשוקה היא כידוע הנשמה). הסוד, כך מתברר, הוא כמיהתה הבלתי פוסקת של המשוררת לבחון את הגבולות הזוגיים והמשפחתיים שהקהילה מתווה לה. שם, בפרקים האלה, צוברת הפואמה הרבה כוח ויופי. מיניות בכלל ועוצמה מינית בפרט מתגלות שם כסוד שכל הזמן משתוקק להיחשף, וגם להפך, מאיים לחשוף, לטוב ולרע. ואם לוקחים בחשבון את העובדה שקולמן גדלה בחברה דתית, יש בפרקים האלה גם הכרזת עצמאות מרשימה שהמניע העמוק שלה הוא פמיניסטי. הפרק הזה מגיע לשיאו בגילויו של סוד נוסף – בתיאור עדין במיוחד של פרידת המשוררת מאלוהים.
אבל הסוד שמתחת לכל הסודות, הסוד הקשה ביותר, מתגלה רק לקראת סוף הספר. בוויקיפדיה קראתי שקולמן מתגוררת בשדה בועז שבגוש עציון, שב-2018 נרצח גיסה, עדיאל קולמן, בפיגוע בעיר העתיקה, וש"בעקבות כך התייצבה קולמן בחזית המאבק למען הרס בתי מחבלים". כל הנסיבות האלה – החיים מעבר לגבול, ההיסטוריה המשפחתית הכאובה, האקטיביזם – מופיעות כאמור רק בפרקי הפואמה האחרונים, וברור שכל שאר הסודות מתנקזים לתוך הסוד הזה, כי בניגוד להם מדובר בסוד חי, פעיל, כואב, בלתי מוכרע, כזה שלא נפתר עדיין, ושעצם הניסוח שלו פצוע ורב-משמעי, כמעט מתכחש לעצמו. כאילו הפואמה מנחשת את מה שהמשוררת מהססת עדיין לגלות אפילו לעצמה: שיש סמבטיון אחד אחרון שהיא צריכה לחצות כדי לשוב סוף-סוף הביתה, אלא שהיא תצטרך לעשות זאת הפעם בכיוון ההפוך: לא הלאה או החוצה, כמו שהספר שב ותובע, אלא פנימה – אל העבר הזה של הקו הירוק.
*
כְּאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאֵינְהֵרָיוֹן הֵם כְּאֵבֵי הַהִתְגַּלּוּת. הַבּוּשָׁה. הַפַּחַד מִפְּנֵי מָה יֹאמְרוּ. סְלִיחָה, גְּבִרְתִּי, טָעוּת. זֶה לֹא הָיָה סוֹד. זֶה הָיָה הַדָּבָר שֶׁיְּמוֹטֵט עָלַיִךְ אֶת חַיַּיִךְ. נְתַקֵּן אֶת הַמִּסְמָכִים. תּוֹדָה וְשָׁלוֹם.
יַעֲקֹב אוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁכּוֹתֵב שִׁירָה מְחֻיָּב בִּפְנֵי הָעוֹלָם. לָתֵת אֶת הַתַּמְצִית. לֹא לְהַשְׁחִית מִלִּים לַשָּׁוְא. הַסְּנֶה עוֹד בּוֹעֵר, אֲבָל רַק כְּלַפֵּי הַמְּחֻיָּבִים לָאֵשׁ. הַאִם אַתְּ מְחֻיֶּבֶת לָעִבּוּד הַפְּנִימִי הָאָרֹךְ שֶׁבְּסוֹפוֹ רַק הַקַּפְּסוּלָה מֻגֶּשֶׁת הַחוּצָה, לְהִתְפַּלְּשׁוּת הָרַבִּים בָּהּ? הַאִם אַתְּ עוֹד מְחֻיֶּבֶת לַיֹּפִי? מְחֻיֶּבֶת לָאַכְזָרִיּוּת? אִם אַתְּ כּוֹתֶבֶת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִלִּים אַתְּ בּוֹגֶדֶת. גַּם בְּעַצְמֵךְ. אוֹ שֶׁלֹּא הֵבַנְתְּ שׁוּם דָּבָר גַּם לִפְנֵי כֵן.
