סכין // סלמאן רושדי } תרגום: ארז אשרוב } כנרת זמורה דביר } 224 עמ'
ב'אודיסאה', שנדמה לי ששמעתי שמדברים עליה מעט לאחרונה, מלך הפיאקים מנחם את אודיסאוס בכך שתלאות היוונים במלחמת טרויה יהפכו בסוף לשירה נצחית: "הגד שלמה תבכה, נפשך תאבל מרה/ מדי שמעך מנת-חלקם של הארגאים ועיר איליון/ אותה גזרו האלים והמה חרצו על-אדם/ אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבא" (תרגום טשרניחובסקי). נחמה מעט מפוקפקת כזו ניתן לנחם את סלמאן רושדי, שתלאות חייו סיפקו לו חומר לממואר הזה. מדובר בניסיון לרוצחו בבוקר 12 באוגוסט 2022 בטקס בצפון מדינת ניו-יורק. התוקף, צעיר איסלאמיסטי, פצע את רושדי קשה והוא איבד את עינו (בצד פגיעות חמורות נוספות).
רושדי אחרי התקיפה | צילום: גטי אימג'ס
(David Levenson, Getty Images)
הממואר הקולח והמעניין במתינות הזה מספר על קורות התקיפה והשיקום וגם על נסיבות ההיכרות המשעשעות של רושדי עם אשתו זה חמש שנים (ביום התקיפה) והתמיכה שקיבל ממנה, משני בניו ומאחותו, בעקבותיה. בחלקו השני של הממואר מדמיין רושדי שיחה שלו עם התוקף שבה הוא מנסה להבין את מניעיו ולהביאו להכיר בפגמים החמורים שבהשקפת עולמו. רושדי לא מעוניין להיפגש במציאות עם תוקפו ודווקא הדמיוּן של המפגש הזה הוא מעלל ספרותי מעניין. אני מציין כמעניינים למרבה הצער והאהדה גם רגעים שבהם רושדי מתעכב מעט על כאבים גופניים יוצאי דופן ("קוראים ענוגים: אם יש באפשרותכם להימנע מתפירת עפעפיים... הימנעו"). ולהבדיל, רגע מעניין נוסף הוא הטענה של רושדי ששמו יצא למרחוק (לפני התקיפה) כסלבריטאי-ספרותי וכחיית מסיבות ניו-יורקית רק משום שביקש לפרסם את חוסר הפחד שלו ברבים ("הדרך היחידה שבה יכולתי להפסיק להיראות בעיני אחרים כמו איזו פצצה מהלכת, הייתה להתנהג, לעיתים קרובות בפומבי, כאילו אין ממה לפחד"). נקודה שמעניינת גם אם אתה לא מקבל במלואו את ההסבר של רושדי. עוד רגעי עניין נקודתיים: הפירוט הריאליסטי המודע והמלין על עלות חלק מהטיפולים; נגיעה ביחסים המתוחים עם אביו המנוח השתיין.
רושדי, שגדל במשפחה מוסלמית אתיאיסטית בהודו ובפקיסטן והיגר לאנגליה ואח"כ לארה"ב, הוא אתיאיסט אדוק והתקיפה שלו (אגב, האינדוקטרינציה הקנאית של התוקף אירעה בזמן ביקור בלבנון!), כמובן, כהמשך לפתווה שהוציא נגדו חומייני לפני כמעט 40 שנה, שלה נלוו כמה הסתייגויות ממנו, הליברל, דווקא מכיוון השמאל המערבי, הוא – ואני מקווה שאני לא חוזר כאן על הטעות האסתטיציסטית של הומרוס! – סמל למתח מרכזי בעידן שלנו. מתח בין דת לחילון, בין מהגרים לוותיקים, בין אינדיבידואליזם וחופש הדיבור לשבטיות ולפוליטיקת הזהויות. האתיאיזם המפוכח של רושדי נוגע גם ישירות בנושא הממואר: "הרשו לי לומר מה לא קרה. לא היה בזה שום דבר על-טבעי. אין 'מנהרת אור', שום תחושה של יציאה מהגוף. למעשה, רק לעתים רחוקות הרגשתי מחובר כל כך חזק לגוף שלי".
אבל אני רוצה לדון כעת בנושא לכאורה צדדי העולה מהממואר הזה. רושדי מודע לכך שההווה הספרותי הוא הווה של כתיבת ממוארים ואוטוביוגרפיות, כלומר שזהו, ככל הנראה, הזרם הספרותי הבולט בדורנו: "ברגע ספרותי זה, אוטוביוגרפיות הפכו לצורת אמנות מרכזית, המאפשרת לתפיסה שלנו את ההווה להתעצב מחדש באמצעות חוויות החיים האישיות, העבר יוצא הדופן, של כותבי הזיכרונות". מעניין, אגב, שהוא מדגיש את "העבר יוצא הדופן" של הממוארים. זוהי, כמובן, הגדרה קולעת לממואר שהמשפט הזה הוא חלק ממנו, אבל זה ההפך הגמור מהחידוש ביצירה של קנאוסגורד, הסופר הבולט ביותר במגמה האוטוביוגרפית, המאיר באור יקרות דווקא את היומיומי. בהמשך, רושדי מבטא ברפרוף ביקורת על המגמה הזו, האוטוביוגרפית, כשהוא כותב על כך ש"משהו מוזר קרה לרעיון הפרטיות בזמננו הסוריאליסטי. במקום שיוקירו אותה, נראה שהיא הפכה עבור אנשים רבים במערב, במיוחד לצעירים, לתכונה חסרת ערך". הוא מציין שבהודו הפרטיות היא מותרות והיא אחד המאפיינים הבולטים של חיי העשירים. עם זאת, את הדחף לכתיבת הממואר שלו מתאר רושדי כרצון לקחת בעלות על חייו. הוא יספר את הסיפור שלו והוא יעניק לו את הפרשנות.
אך האין משיכתו ארוכת השנים לכתיבת ריאליזם פנטסטי גם היא עוינת את ז'אנר הממואר? רושדי נוגע במתח הזה בין הממואר ההולך ונכתב לבין כתיבתו הבדיונית ואף שהוא לא מעמיק בכך, יש במתח הזה דבר מה מעורר מחשבה.
והוא מעניין, בעצם, גם מעוד כיוון, זה הנוגע בלב הנושא כאן, במאבק בין הפונדמנטליזם הדתי לחילון. "לא, אני לא מאמין בניסים, אבל, כן, הספרים שלי כן"! מהרהר רושדי. "במשך חצי מאה אני, שהאמנתי במדע ובהיגיון, שלא היה לי זמן לאלים ולאלות, כתבתי ספרים שבהם חוקי המדע הופרו לעיתים קרובות, ושבהם חיו אנשים שהיו טלפתיים, או הפכו בלילה לחיות רצחניות". הקורא מדורבן לחשוב על היחס בין הריאליזם הפנטסטי לחילון. הרומן הריאליסטי התפתח יחד עם המהפכה המדעית של המאות ה-17 וה-18. עניינו של הרומן היה בהסברה לא על-טבעית של העולם. האם, לאור דברי רושדי כאן, ניתן להמשיג את הריאליזם הפנטסטי, שהוא אחד מנציגיו הבולטים, כמעין פיצוי (או ניסיון פיצוי) על עולם נעדר ניסים? •
האתיאיזם המפוכח של רושדי נוגע גם ישירות בנושא הממואר: "הרשו לי לומר מה לא קרה. לא היה בזה שום דבר על-טבעי. אין 'מנהרת אור', שום תחושה של יציאה מהגוף. למעשה, רק לעתים רחוקות הרגשתי מחובר כל כך חזק לגוף שלי"
