סערה בסלון // סופי בלקול } תרגום: רונית רוקאס } כנפיים } 48 עמ'
סופי בלקול היא אחת ממאיירות-סופרות הילדים האהובות בעולם, בישראל היא ידועה בעיקר בזכות סדרת 'אייבי ובין', שיצרה עם הסופרת אנני בארוז. בלקול היא אחת מהזוכות הבודדות בשתי מדליות קלדקוט (אנחנו יודעים שמשמעותם של פרסים בעולם שונה מהשוק הקטן שלנו, אבל כדי לסבר את האוזן: זכייה במדליית קלדקוט יכולה להזניק את המכירות בשנה הראשונה בלבד מ-2,000 עותקים לערך, למעל 100 אלף עותקים וכמובן להשאיר את הספר על המדפים לשנים רבות).
איור מתוך הספר: סופי בלקול
'סערה בסלון', שיצא במקור ב-2024 תחת שם הקצר והמצוין 'אהוי!', מיועד לגילאי הגן. במרכזו משחק דמיון משותף של ילד ואביו: השטיח הוא אוקיינוס, הכיסא הוא אונייה, גרביים לבנות הן שחפים, ורק החתול נשאר חתול. הספר מתאר בחן את המשחק עצמו, את ההפרעות שמונעות מהאב להיסחף בו ואת הפתרונות שהוא מציע. זהו ספר בן זמננו בכמה אופנים: הוא מצייר הורות מודרנית ומשתתפת; הוא רומז לשתי הבעיות הגדולות של העולם: טלפונים ומשבר האקלים ("הכל יהיה בסדר כל עוד הקרח לא ימס"), והוא מציג הורות חד-מינית באופן טריוויאלי ולא דידקטי. בהקשר זה יש לציין כי התרגום לעברית מחייב לבחור כינוי גוף, אך הדמויות שיוצרת בלקול אינן מובהקות מגדרית במתכוון, והיחסים ביניהן לא ממוסגרים על ידי פנייה ישירה של הדמות הילדית לדמות הבוגרת כ"אבא". בסוף הספר חוזרת הביתה דמות מבוגרת נוספת, גם היא לא ממוגדרת, אם כי רוב הקוראים הניחו שמדובר בדמות אב נוספת.
אם בעבר נהוג היה לחשוב שאין להתערב במשחקי דמיון של ילדים, גישות פסיכולוגיות מהעשורים האחרונים מדגישות את החשיבות של השתתפות מבוגרים במשחק. בהשתתפות מהסוג הנכון, המבוגר נכנס לדמות, מקבל הוראות מהילד ומעשיר את העלילה בשאלות, ומעלה את רמת המורכבות והחיוניות של המשחק. ההורה של בלקול מדגים השתתפות לפי הספר, כשהוא מציית להוראות הילד, אבל גם, למשל, מדמה את שואב האבק לדיונון מסוכן, ובכך מצליח להחזיר את הילד למשחק כשזה מופרע על ידי הטלפון. באיור עוברת בלקול מעולם הסלון, אזור הדמדומים שבו שוררת המודעות לכך ש"אנחנו משחקים" — שהים הוא בעצם שטיח והאונייה היא בכלל כיסא — לבין הכניסה השלמה לעולם הדמיון, נקודת ההיסחפות שהופכת משחק למשמעותי. הפכנו דף והנה הסלון פשוט נעלם, ומולנו אונייה בלב ים. זה מלא חן, אבל לא מגיע לקרסולי התבונה האיורית של 'ארץ יצורי הפרא', שהוא הרפרנס המיידי למעבר כזה.
'סערה בסלון' מזמן השוואה לשיר 'אונייה' של מרים ילן שטקליס, שבו ילד משחק בגזוזסטרה באונייה בלב ים סוער, והוא לבדו הקברניט שנאבק בגליו. המבוגר שנכנס אל טריטוריית המשחק כלל אינו מבחין בו, ובכך רומס אותו, פיזית, ברגל גסה: “ופתאום באו רגלים / נכנסו אל-תוך המים, / ועל הרגלים דוֹד". הילד מגיב באלימות כלפי הפולש, ואז דמות המבוגר הנוספת, אמו של הילד, נוזפת בו מול הדוד: "דִני שֶלִי יֶלֶד רַע, / אִמָא אָמְרָה"; ההיררכיה בין מבוגרים וילדים ברורה, והילד נשאר לבדו במאבק כפול, מול הים הסוער ומול עולם המבוגרים האטום. "וְלֹא יָדְעָה אִמָא כִּי אֵינֶנִי דָנִי, כִּי אִם רַב-חוֹבֵל אָנִי" – השורה מכמירת הלב הזאת מספרת את הסיפור כולו, ומדגישה את המאבק של הילד על עולם הדמיון, שהוא שלו בלבד. כלומר, הופכת אותו – בדרך שנראית לנו היום אכזרית – לבעל סוכנות, לאדם שבורא לעצמו עולם וזהות.
בניגוד למבוגרים של שטקליס, אצל בלקול ההורה בצד של הילד, ואילו האויבים הם פשוט חיי היומיום: הטלפון המצלצל, השטיח שיש לשאוב. המבוגר רוצה לשחק, ולכאורה אין הרבה הבדל רגשי בינו לבין הילד, פרט לחובות החיים הטורדניות. "אמממ... אני די חייב לשאוב את השטיח..." הוא מגרד בראשו, מפגין את ההחלטיות המפורסמת של הורי ימינו. ייתכן בהחלט שהמבוגר הזה, ממש כמו הדוד של שטקליס, היה מעדיף לשבת לכוס קהווה בגזוזטרה, אבל ההורות החדשה מצווה עליו אחרת, והוא לוקח את התפקיד המרטירי באהבה, ואולי אף באנחת רווחה.
בציור האחרון הילד נמצא בין שתי הדמויות ההוריות, עטוף, מגונן, משועשע ובה בעת – מפריד בין שני המבוגרים. האויבים שלהם הם אויבים משותפים: הטלפון ומשבר האקלים. הם יצטרכו להילחם בהם יחד.
ההורות החדשה, שכוננה לראשונה בהיסטוריה על ידי בני דור האיקס — בלקול היא ילידת 1970 — היא משותפת, מכילה, משקפת, מגוננת. ניתן לקבוע כמעט בביטחון שהיא טובה יותר לנפש הילד כפרט, אך אולי קצת פחות טובה לספרות הילדים. לגבי השפעתה על קבוצות, עמים, האנושות כולה – ההיסטוריה תשפוט. או שלא, כי שיפוטיות זה לא נעים. •
