תתרווחו רגע, צאו מהמסכים ובואו להכיר את בוּ, קשיש בן 89, שמתמודד במשך חצי שנה עם החיים בקצה שלהם. ומה לכם ולקשיש שוודי? תתפלאו, אבל הרבה.
הספר בנוי מפרקים שכל אחד מהם מתחיל במכתב שמשאירים המטפלים של בוּ המתאר בצורה יבשה את המשמרת למטפל הבא אחריו. "בוּ אכל, בוּ שתה, בוּ נרדם על הספסל, בוּ לא רוצה להתקלח וכד'". הפתקים האלה, אותם מצאה הסופרת ליסה רידצן, לאחר מותו של סבה, היוו השראה לספר.
בין המכתבים אנחנו מקבלים את בוּ נטו, מחשבות של איש מבוגר שמגלגל בראש את היחסים הקשים שהיו לו עם אביו, את הקשר עם אשתו הנפלאה, החבר, הנכדה והבן היחיד שלו, הנס.
רידצן הצליחה להיכנס לראש של איש מבוגר ולתאר מה שכל אחד מאיתנו היה רוצה לדעת כשהוא סועד את הוריו או סביו הקשישים כשהם במצב שהם כבר לא יכולים לדבר הרבה או בכלל - והכל בדרך עדינה ופואטית.
לבוּ הקשיש יש כלב בשם סיקסטן שהליטוף וליקוק שלו הם הנחמה שלו בחיים אחרי שאשתו עזבה את הבית לטובת מוסד סיעודי. הבעיה שהנס לא חושב שסיקסטן יכול להמשיך להישאר אצל אביו, והוא רוצה להעביר אותו למשפחה אחרת. בהתחלה בוּ עוד מצליח לצאת קצת עם הכלב לטיולים, אבל די מהר הוא מתקשה, וגם פעם אחת מועד ביער והכלב הולך לאיבוד. בהמשך הוא יאלץ להיפרד מהכלב ואנחנו נשנא יחד עם בוּ את הנס, הבן המעצבן.
החודשים חולפים, המצב הפיזי של בוּ מתדרדר וכך גם השליטה בחייו, אבל את המחשבות שלו אנחנו עדיין ממשיכים לקבל בשלמותם, ואפילו עם תובנות עמוקות יותר על החיים.
האם ככה מרגישים אנשים שלא יכולים לדבר בסוף חייהם? הלוואי וידענו. לדעתי הטבע חומל עלינו וההכרה מתערפלת עם התרופפות הגוף, אבל מי באמת יודע.
סיימתי את הספר בתחושה שקראתי מסמך אנושי מרתק, מין חשבון נפש של אדם עם הרבה חמלה שמסכם את חייו בלי כעס או מרירות. ובסוף, כשהעגורים עפים דרומה (סיום מחזור החיים וסמל לבוא החורף בצפון שוודיה) – גם עם השלמה ושחרור. אהבתי מאוד מאוד.
• "העגורים עפים דרומה", ליסה רידצן
משוודית: דנה כספי. ספריית הפועלים.
