במוצאי שבת האחרונה, קצת לפני שפרשתי לשנת לילה וקצת אחרי שעברתי שוב על הכותרת הראשית בכמה אתרי חדשות, הגעתי עם עצמי למסקנה שכנראה מחר בבוקר אקום לאחד מהציטוטים הבאים של מנהיג העולם החופשי:
א. "תקפנו את איראן, אין אותה יותר".
ב. "לא תקפנו את איראן, אני בכלל מת על איראנים, אמא שלי חצי איראנית".
ג. "תקפנו את ניו-זילנד, אני שונא קואלות לא מהיום" (כן, אני יודע שאין שם קואלות. אבל הוא? אני בספק).
החלק הכי מטורלל כאן? נתתי לכל אחד משלושת התרחישים האלה בדיוק 33.3% של היתכנות. תשמעו, אחרי הכל, אני בוגר חמש וחצי שנות כהונה מצטברת של הנשיא הכי ססגוני מאז המצאת הססגוניות, ואני עוד כולל ברשימה הזאת מנהיגים לא אמיתיים, כמו זה שגילם סשה ברון כהן כשניהל ביד רמה ומצחיקה את רפובליקת וואדייה הבדיונית.
שתבינו, בשלב הזה אני לגמרי מוכן להאמין לדיווח שלפיו ג'יי.די. ואנס בא יום אחד ללשכה ומצא במגירה שלו פחית טונה חצי פתוחה שהבוס השאיר לו שם, או שהנשיא ביטל תקיפה בהר המכוש בגלל שהוא גילה שזה נופל לו על שידור חוזר של "חוק וסדר".
ביום ראשון בבוקר כבר שמעתי מכל פינה תלונות על הזיגזג האחרון של טראמפ. גם אנשים שייחלו לתקיפה אמריקאית באיראן, וגם כאלה שמאסו טוטאלית בסימפוניה של תופי המלחמה - כעסו על הקלות שבה אדם בן 80 מהקצה השני של העולם מטלטל את שגרת יומם. על פניו, אפשר להבין את הכעס. הרי במבט חטוף מהחלון ישראל נראית כמו מדינה מערבית, מתקדמת ותוססת, שאזרחיה חופשיים לחלוטין לתכנן את יום העבודה הבא שלהם, החופשה המתקרבת, או לפחות הקפה במרפסת של מחר בבוקר. אלא שכבר כמה חודשים לא טובים, אנחנו מתבקשים להצטרף לטנטרום הדו-שבועי של מר טראמפ, ולנסות להעריך למה בדיוק האיש הכי הפכפך ביקום מתכוון כשהוא אומר משהו בצורה נחרצת.
פעם בכמה ימים, 10 מיליון אזרחים של מדינה קטנה ומסוכסכת במזרח התיכון מוצאים עצמם מנסים לעשות סדר ברצף של ציוצים בומבסטיים על קאפס לוק מהדהד, תמונות AI ילדותיות והכרזות שנשמעות כאילו עד אמצע המשפט עוד לא הוחלט איך הוא הולך להסתיים.
מצד שני, זה השלב שבו אנחנו חייבים לקחת גם קצת אחריות על עצמנו. אם ממילא הניסיון לנחש את המהלך הבא של האיש זה כמו לנחש לאן הדג הכחלחל באקווריום של הבן שלי יפנה בעוד כמה שניות – אז מה הטעם בכל זה? שיצייץ תמונה של צוללת רוכבת על דרקון, שיבטיח עונשים בקנה מידה תנ"כי ויחזור בו אחרי שעה, שיעלה להדרן רביעי למרות שאף אחד כבר לא מבין על מה ההצגה.
מפה זה עלינו: האם לשבת ולסבול כקהל, או פשוט להחליט שאנחנו יוצאים מהאולם כדי לעשות הערב משהו שבאמת בא לנו.
זה השלב שבו אנחנו חייבים לקחת קצת אחריות על עצמנו. אם ממילא הניסיון לנחש את המהלך הבא של האיש זה כמו לנחש לאן הדג הכחלחל באקווריום של הבן שלי יפנה בעוד כמה שניות – אז מה הטעם בכל זה?
