גדי איזנקוט נהנה כיום ממעמד נדיר בפוליטיקה הישראלית. בתוך ואקום מנהיגותי ומשבר אמון חריף, יושרו האישי, הקרבתו הכואבת ועברו הביטחוני מציבים אותו בסקרים כמועמד מוביל לראשות הממשלה. עבור ישראלים רבים, איזנקוט מסמל את ההפך הגמור מנתניהו: ממלכתי, שקול ואדם שלוקח אחריות.
אלא שמתחת לתדמית מסתתרת אמת פוליטית מטרידה: איזנקוט אינו מציג חלופה רעיונית משמעותית לזו של השלטון הנוכחי. הרעיונות שהוא מציב כאלטרנטיבה, העלו עובש כבר ב-6 באוקטובר.
בחינה של שלוש סוגיות ליבה חושפת מנהיג שעדיין שבוי בקונספציות שקרסו. הראשונה היא יחסו לניהול המלחמה. בעוד שהציבור הישראלי התפכח והבין שהמזה”ת דורש הכרעה ברורה וניצחון חד-משמעי, איזנקוט הפגין לאורך חודשי המלחמה רצון לעצור. במקום להציג אסטרטגיה של ריסוק האויב, הקו שהוביל התאפיין בחתירה לבלימה, לעסקאות בכל מחיר ולעצירת המומנטום הצבאי. זו אולי גישה זהירה שמרגיעה את הקהילה הבינ”ל, אך היא לא תשקם את ההרתעה הישראלית.
הדוגמה השנייה נוגעת לעצב החשוף של החברה הישראלית: סוגיית גיוס החרדים. איזנקוט עצמו, בדיון על חוק הגיוס, הודה בעובדה מטרידה: רק 48% מכלל אזרחי המדינה בני ה-18 מתגייסים בפועל, ואצל חייבי הגיוס בלבד המספר עומד על 67%. זהו הפער שהוא מבקש לגשר עם מתווה "שירות לכל" — תוכנית שמבוססת על ארבעה עקרונות, ובהם הכוונה "לבטל את מוסד הפטור והדיחוי לחרדים". על פניו, רעיון שוויוני וקסום; בפועל, מדובר באסון אסטרטגי. צה"ל לא משווע למתנדבים במתנ"סים או בעמותות חסד – הוא זקוק נואשות לעשרות אלפי לוחמים ותומכי לחימה כדי להחזיק את הקווים. מתווה איזנקוט מעניק לעסקנות המגזרית סולם מילוט בדמות "שירות לאומי" בתוך הקהילה ומלבין את המשך ההשתמטות משירות צבאי אמיתי, הפעם בחסות הרמטכ"ל לשעבר.
הדוגמה השלישית, ואולי המקוממת מכולן, היא סירובו להתנער מקטאר. כשנשאל במפורש בשבוע שעבר אם יתחייב להכריז על קטאר כמדינת אויב, בחר איזנקוט בתשובה מתחמקת: "קטאר לא מוגדרת מדינת אויב", קבע, והשווה אותה לטורקיה — מדינה "שלילית", לדבריו, שעם זאת ישראל ממשיכה לסחור איתה. ההשוואה בין מדינה שמעורבת כלכלית עם ישראל לבין מדינה שמימנה ומאכסנת את מנהיגות חמאס, היא תמצית הקונספציה. איזנקוט בחר להישאר בערפול הנוח של "פעילות שלילית" — אותו ערפול מדיני שאפשר לקטאר לשחק תפקיד כפול על גבם של החטופים לאורך כל המלחמה.
ההתחמקות הזאת אינה מקרית. כשעומת בכנס בחירות עם הדרישה להתייחס לקשרי מקורביו לקטאר בחר איזנקוט שלא להתייחס לכך כלל, והסתפק בהצהרה כללית על עמדתו כלפי קטאר כמדינה. ההימנעות הזו מלענות לגופו של עניין, ולא רק על העיקרון המדיני, מעוררת שאלה: האם הבעיה היא רק תפיסת עולם, או שגם כאן, כמו אצל מי שהוא מבקש להחליף, יש נוחות אישית שקשה לוותר עליה.
גדי איזנקוט הוא איש עתיר זכויות, אך לישראל של אחרי 7 באוקטובר אסור להסתפק במועמד שמציע רק ניגוד סגנוני לנתניהו. ישראל זקוקה למנהיגות שמציגה חלופה אידיאולוגית, כזו שהתפכחה מאשליות העבר ומבינה את גודל השעה. נכון להיום, איזנקוט למרבה הצער מציע לנו חזרה בטוחה, ישרה וממלכתית, אל עולם המושגים שקרס.
גדי איזנקוט הוא איש עתיר זכויות, אך לישראל של אחרי 7 באוקטובר אסור להסתפק במועמד שמציע רק ניגוד סגנוני לנתניהו
