לפני שלושה חודשים זימן הרמטכ"ל אייל זמיר את ראש אכ"א, האלוף דדו בר כליפא, לשיחה על עתידו. על הפרק עמדה האפשרות שימונה בבוא העת לאלוף פיקוד המרכז, במקומו של האלוף אבי בלוט. תשובתו הפתיעה את הרמטכ"ל ואת סביבתו. בר כליפא לא התלהב מההצעה. הוא הבהיר כי יעדיף את פיקוד הצפון או פיקוד הדרום גם אם המשמעות היא שיצטרך להמתין עוד שנה לתפקיד.
בר כליפא ראה מקרוב מה עובר על חברו אבי בלוט. הוא הבין שפיקוד המרכז הפך בשנים האחרונות לתפקיד שאי-אפשר לנצח בו. לא משנה כמה טוב תהיה – תספוג אש מכל כיוון: מהימין, מהשמאל, מההתיישבות, מנוער הגבעות, מארגוני זכויות האדם וגם מהדרג המדיני. במציאות שנוצרה מדובר בשדה מוקשים פוליטי, לא פחות ממבצעי.
לפי גורמים המעורים בפרטים, בר כליפא העדיף לשמש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה עד שיתפנו פיקוד הצפון או הדרום, אולם הרעיון לא הבשיל. כי נתניהו לא רצה.
הסיפור הזה אינו עוסק רק בקצין אחד. הוא ממחיש תופעה רחבה יותר: קצינים בכירים שוקלים את צעדיהם בגלל המחיר הציבורי והפוליטי של כל תפקיד, ולא רק את האתגר המבצעי. זו תופעה שלא הייתה מוכרת בעבר בצה"ל בעוצמה כזו.
היא מתרחשת דווקא בתקופה שבה צה"ל מתמודד עם משבר כוח אדם חסר תקדים, לא רק בחובה, אלא גם בקבע. מפקדים איכותיים עוזבים בעקבות כמעט שלוש שנות מלחמה רצופות, עומס בלתי-נתפס, שחיקה, לחץ משפחתי ותחושת הכישלון שמלווה רבים מאז 7 באוקטובר. במקום לחזק את תחושת הוודאות והאמון במערכת, סבב המינויים הפך לעוד מוקד של מתיחות.
אייל זמיר ישראל כ"ץ אבי בלוט
(צילום: Menahem Kahana / AFP, דובר צה"ל)
בולם מינויים
שר הביטחון, ישראל כ"ץ, קבע בתחילה כי קצינים שהיו בתפקידי מפתח ב-7 באוקטובר לא יקודמו. אלא שבהמשך התמונה הפכה מורכבת יותר: הוא הנחה לקדם אנשים מחיל האוויר, בעוד שקידומם של כמה מקציני היבשה נעצר. שום דבר לא היה ענייני.
כך היה במקרה של תת-אלוף אליעד מואטי, מפקד מערך הגבולות, שלא נמצא אחראי לכשלי 7 באוקטובר, אך קידומו נעצר בעקבות התערבות השר. כך היה במקרה של קצין בכיר נוסף, שראש ועדת התחקירים, האלוף (במיל’) סמי תורג’מן, בחן את תפקודו ב-7 באוקטובר, קבע כי פעל כמצופה ממנו והמליץ לשר הביטחון לקדמו. למרות זאת, כ”ץ בלם את המינוי והוא עבר לעבוד בגוף ביטחוני אחר. בהמשך בלם כ"ץ גם את כוונת הרמטכ"ל למנות נספח צה"ל בוושינגטון.
במערכת הביטחון אומרים שכ"ץ הבין כי הדרך האפקטיבית ביותר להשפיע על הצבא עוברת דרך המינויים. זו סמכותו החוקית של שר הביטחון לתת את אישורו למינויים, אך השאלה שמעסיקה כיום לא מעט קצינים היא אם בכל המקרים הופעלו שיקולים מקצועיים בלבד.
כ"ץ אינו איש ימין קיצוני. הוא פוליטיקאי ותיק ומנוסה, שמכיר היטב את כללי המשחק בליכוד ואת חשיבות הפריימריז. במערכת הביטחון יש מי שסבורים שחלק מצעדיו נועדו לחזק את מעמדו בקרב האגף הניצי במפלגה. לפי תגובות של ראשי ההתיישבות ביש"ע, שתמכו בבלוט, הוא בכלל גרם נזק לליכוד.
העימות סביב העציר המנהלי טל ינון דרדיק המחיש את עומק הקרע. לאחר שכ"ץ הגיע לבקר את דרדיק בבית המעצר, הוא הורה לא להאריך את צו ההרחקה המנהלי שלו ומתח ביקורת פומבית על האלוף בלוט בטענה שהוא פועל בניגוד למדיניותו. השיא הגיע כאשר שר הביטחון הכריז בשידור חי מי יהיה מחליפו של בלוט – בעוד האלוף המכהן עדיין נמצא בתפקידו. עבור קצינים רבים, זה היה רגע סמלי שהמחיש עד כמה העימות בין הדרג המדיני לצבאי הפך לפומבי.
נדרשת יציבות
הרמטכ"ל רצה להרגיע את הרוחות, ומהר. על הרקע הזה הודיע זמיר לחברי פורום מטכ"ל וגם לכמה תתי-אלופים המועמדים לקידום כי לא ימנה אלופים חדשים עד תחילת 2027 (על מהלך הבלימה של הרמטכ"ל, ראו ידיעה נפרדת). כל זה מתרחש בזמן שצה"ל מנהל את המלחמה הארוכה בתולדותיו. כמעט שלוש שנים של לחימה רצופה, כשבמקביל נשמרת כוננות גבוהה מול איראן והמערכת כולה נערכת לאפשרות של התלקחות נוספת. דווקא בתקופה כזו, שבה הצבא זקוק ליציבות פיקודית ולאמון מלא בין הדרג המדיני למטכ"ל, מתרחב הקרע סביב צמרת הפיקוד.
לרמטכ"ל וצה"ל אין שותפים לאחריות המקצועית על בניין הכוח, הפעלת הצבא ותוצאות המלחמה. אם המערכת תצליח – הקרדיט יתחלק בין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אבל אם תיכשל, מי שיעמוד ראשון מול הביקורת יהיה הרמטכ"ל, ואיתו הצבא שבפיקודו. לכן, ההחלטה להקפיא את סבב האלופים אינה רק החלטת כוח אדם. היא ניסיון לייצב את צמרת צה"ל, להרחיק אותה ככל האפשר ממערכת הבחירות ולאפשר למפקדים להתמקד במשימה המרכזית שלהם – ניהול המלחמה וההיערכות לאיום האיראני.
לרמטכ"ל אין שותפים לאחריות המקצועית. אם המערכת תצליח – הקרדיט יתחלק בין רה”מ, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם תיכשל, רק הרמטכ”ל יעמוד מול הביקורת
