הסרט החדש בסדרת "ספיידרמן" - הרביעי בתת-הסדרה של איש העכביש ביקום מארוול - נקרא "יום חדש", אך מתאים לו יותר "יום מעונן". הוא מוצא את גיבור הקומיקס האהוב בשעת משבר: מחוץ למסך זו שחיקת הסאגה כולה בעקבות כישלונות השנים האחרונות (למעט ספיידרמן עצמו, שנותר להיט), ובתוך המסך מדובר בחוסר ביטחון עלילתי לגבי סיפור התבגרות שכבר נטחן בשלושה סרטים ובשלל הופעות בסרטי הנוקמים.
בסרט הנוכחי, בעקבות פיתול הזמן-מרחב מהסרט הקודם, חבריו - ובראשם אהובתו (זנדאיה) וחברו נד (ג'ייקוב בטלון) - אינם מזהים אותו, והוא גם התייתם מדודתו. "ספיידרמן" החדש הוא סרט שעוסק בצורה הכי מקיפה בבדידות של הגיבור (טום הולנד), שחי לבדו בדירת מחסן ניו-יורקית, מתנזר ממין ומחברים, כמעט הופך ל"אינסל". הבמאי דסטין דניאל קרטון אולי מנסה לגעת כאן בנקודה כואבת בחברה האמריקאית, אבל הביצוע נע בין השטחי לחלקי. גם דמות הנבל המרכזי סובבת סביב מועקת נעורים, אך הליהוק שלה (בלי ספוילרים) מזכיר מדי דמות מ"דברים מוזרים" ומייצר תחושת מיחזור.
לא חדש. "ספיידרמן: יום חדש"
(ללא קרדיט)
בצד החיובי, סגנונית, מדובר בסרט "נקי" יחסית של מארוול: פחות אפקטים דיגיטליים מוגזמים, פחות הופעות אורח, וכמעט ללא חפירות על ה"מולטיוורס" שהחריבו סרטים קודמים בסאגה. מונטאז' הסיום של נופי ניו-יורק אף מעניק תחושה אנושית מעולם הקולנוע העצמאי, אבל בסוף זו רק פסאדה.
לסיכום, "ספיידרמן" החדש אוחז באותן חוזקות וחולשות של סרט מארוול ממוצע: לצד חזרתיות, לאות ושטחיות, הוא עדיין יודע לייצר גיבורי על שהקהל משתוקק לפגוש שוב ושוב. תראו את נתוני הקופות.
