כשלוחם צה"ל שנפצע קשה בקרב פוקח את עיניו בבית החולים, הדבר הראשון שהוא מחפש זה עוגן. אחרי שעות או ימים של הלם, כאב ופינוי מוסק תחת אש, הדמות הראשונה שהוא פוגש מול המיטה היא חיילת או חייל במדים ממערך ר"ם 2. עבור אלוף-משנה ד"ר אבי שינה (48), מפקד המרכז לשירותי רפואה בצה"ל (המשר"פ), המערכת נמדדת בדיוק ברגעים הללו.
בימים אלה מסיים אל"מ שינה שלוש שנים מורכבות בתפקיד, כשהוא נושא עימו 22 שנות שירות צבאי, בהן שימש כקצין הרפואה של חטיבת גבעתי במלחמת לבנון השנייה; מפקד הכשרות בבה"ד 10; קצין הרפואה של אוגדה 36; ומפקד הרפואה של פיקוד המרכז. כל זאת לצד עבודתו האזרחית כרופא נשים בבית החולים שיבא. אבל אפילו הניסיון העשיר הזה לא הכין אותו למלחמה שנפתחה ב-7 באוקטובר.
הנתונים שנצברו במרכז שעליו פיקד מתארים מצד אחד מחיר כבד של יותר מ-8,900 פצועים, ומאידך שיעור חזרה מרשים של כ-77% לשירות (כ-3,600 לוחמים מתוך כ-4,600 שנפצעו, כ-400 תומכי לחימה מתוך כ-500, וכ-3,000 חיילים נוספים בתפקידים שונים). אך מאחורי הסטטיסטיקה היבשה והמהפכים המבניים שהוביל, ד"ר שינה בוחר לדבר על מה שקורה כשהאורות בחדרי הניתוח כבים והחיילים נשארים לבד. "כמות הפצועים בתחילת המלחמה הייתה אדירה, זה משהו שמעולם לא התמודדנו איתו", הוא אומר. "נקודת הפציעה היא מאוד משמעותית, אבל זו רק ההתחלה".
ר"ם 2 נמצאות בבית החולים וקולטות את הפצוע, וזה חשוב שהוא רואה איש לובש מדים בבית החולים כמה רגעים אחרי שנפצע. בא חייל, מטיסים אותו והוא נוחת בבית החולים. אין לו מושג מה קורה - ופתאום הוא רואה חיילת. זה נותן לחייל עוגן, הוא רואה משהו שהוא מזהה".
הטלטלה והפער העמוק צפים ברגע שבו החייל מסיים את האשפוז וצריך לחזור הביתה, שם נעלמת המעטפת התומכת. "יש פער. בסוף, לחיילים מאוד טוב בבית החולים. יש שם 'המולה חיובית', יש מפקדים, יש ביקורים של חברים. מעטפת. פצוע אחד אמר לי: 'פה אני מפלצת, אבל אני מוקף במפלצות אחרות ונוח לי. כשאצא הביתה אני מפלצת לבד'. זה משפט שממש הדהד בי. לכן, הקמנו את מרכז ההחלמה והשיקום. המרכז מסתכל על הפצוע ב-360 מעלות ונותן מענה הוליסטי. הקמנו מדור סוציאלי שנותן לפצוע את כל המענים, כך שהפצוע יודע שיש מקום אחד שמטפל בו עד שהוא מוכן לחזור לשירות".
המערך המורחב לא עצר שם, ובמשר"פ זיהו גם פחד אדיר בקרב משרתי קבע ולוחמים שביקשו לחזור ליחידותיהם. "הבנו שהמסע לא מסתיים שם, אלא נמשך גם בחזרה ליחידה", הסביר אל"מ שינה. "כשרצינו לשבץ מחדש את משרתי הקבע, ראינו את הפחד מהחזרה. החייל שואל 'ייתנו לי לצאת לבדיקות ולטיפולים, או שאצטרך להיאבק על כל יציאה?'. הלוחמים שביקשו לחזור הם במצב טוב הרי, אבל יש עוד טיפולים לעשות. לכל פצוע יש 'זנב' של טיפולים רפואיים נוספים. הם היו מוטרדים מכך שלא ייתנו להם לחזור לבדיקות שלהם. בתוך המרכז הקמנו מדור, שבו יש שתי אחיות שכל תפקידן לטפל בחיילים שחוזרים ליחידה. הלוחמים יודעים שהן הכתובת שלהם. ככה אנחנו ממשיכים לאחוז בלוחמים החוזרים".
"תערובת של שמחה ועצב"
שינוי משמעותי נוסף שהוביל בתקופתו נוגע למענה הרפואי ההיקפי ולתחום בריאות הנפש. "לפצועים יש צרכים מיוחדים. אנחנו מאוד אקטיביים ושואלים אם יש סימני מצוקה. בעבר זה לא קרה. הבנו שהמומחיות של בריאות הנפש חייבת להיות מגוונת יותר, והכנסנו קצינים מגוונים. אנשים שנמצאים בבית לבד אחרי הפציעה - קשה להם - ולכן יצרנו 'קבוצות תמיכה' והכרחנו אותם להיפגש". לצד הכישלון הצבאי ב-7 באוקטובר, טוען ד"ר שינה שהמערך בפיקודו היה ערוך היטב - ומאז גדל משמעותית. "המלחמה לא הולכת לשום מקום", הבהיר.
"בשיקום יש לנו עוד המון מה לעשות". אל"מ ד"ר אבי שינה עם פצוע
(צילום: דובר צה"ל)
כשמביטים אל העתיד ושדה הקרב שהולך ונעשה קטלני יותר, מפקד המשר"פ היוצא סיפר גם על נקודת התורפה: "נצטרך לעשות קפיצה בטיפול בפציעות ראש. זה מתחיל בנקודת הפציעה, שם נצטרך לדייק את הטיפול בצורה טובה יותר ולספק מיגון טוב יותר של הראש. בשיקום יש לנו עוד המון מה לעשות. שדה הקרב נעשה קטלני, ויהיה קטלני אפילו יותר".
"יש משפחות שהחיים שלהן נהרסים לגמרי בגלל ויתורים שהן נדרשות לעשות. אתה פוגש אותן במקום הכי קשה. לצד סיפורי הצלחה, היו גם סיפורים קשים. אלה משפחות ששילמו מחיר כבד ביותר. אתה יושב ליד פצוע, ליד ההורים שלו, ורואה את הכאב ואת המחיר"
אחרי 22 שנים במדים ד"ר שינה מסכם: "יש משפחות שהחיים שלהן נהרסים לגמרי בגלל ויתורים שהן נדרשות לעשות. אתה פוגש אותן במקום הכי קשה. לצד סיפורי הצלחה, היו גם סיפורים קשים. אלה משפחות ששילמו מחיר כבד ביותר. אתה יושב ליד פצוע, ליד ההורים שלו, ורואה את הכאב ואת המחיר".
"ידענו להיערך לכך". מסוק נוחת בשיבא עם חטופים ששבו
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
הוא גם לא שוכח את הטיפול בפדויי השבי, נקודה שאותה תיאר כשיא של שירותו הצבאי: "זכינו לטפל בחטופים. אי-אפשר להתכונן בצורה מלאה למשימה הזו כי היא מאוד סוערת נפשית, אבל עשינו אותה בצניעות ובמקצועיות. החטופים, בצדק, היו במערכת יחסים מאוד מורכבת עם הצבא, וידענו להיערך לכך. כל חטוף חזר אחרת. אלו תחושות מאוד מעורבות - מצד אחד גאווה אדירה שהם חוזרים, ומצד שני הכאב של הכישלון כצבא וכמדינה. זו תחושה קשה, תערובת של שמחה ועצב".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.08.26
