חו"ל בפוני / ספק אם הייתה מערכת בחירות בדור האחרון שבה הוקדשה תשומת לב רבה כל כך לשאלה, כמה אזרחים ואזרחיות שלא מתגוררים בישראל יגיעו להצביע בבחירות הקרובות: מדיונים מפולפלים כמה מנדטים הם שווים דרך מיזמים לעידוד הגעתם ועד עדכונים שוטפים על כל חשד לניסיון להצר את צעדיהם. כל אלו, לצד הדיווחים על היקף ההגירה מישראל, יוצרים תחושה של מגזר נוסף שאותו יש לקחת ברצינות.
כמי שמכיר כמה מהטיפוסים היטב, למשל דרך התבוננות במראה, קשה שלא להתבשם מרמת העניין שלפתע מתגלה בתוכניות העתידיות של ישראלים וישראליות בנֵּכר, וספציפית בסוף אוקטובר. פתאום אנשים אפילו לא שואלים אם אפשר על הדרך להביא להם משהו שלא הספיקו לקנות בביקור האחרון, רק תגיע. מאידך, לא ניתן להתעלם מהאבסורד בעצם הוויכוח המתגבר על מידת הלגיטימיות של הרצון להשפיע.
נדמה שהציבור הישראלי לא מבין, לדוגמה, את עומק הפליאה של בני שיח מרחבי העולם, כשמסבירים להם שאזרח ישראלי ממוצע (להבדיל מעובד שגרירות, לדוגמה) לא יכול להצביע מרחוק ועליו לרכוש כרטיס טיסה, להיעדר מהעבודה, למצוא סידור לינה ובמידת הצורך גם להוציא את הילדים מהמסגרות על מנת לממש זכות אזרח בסיסית. אין כאן טרוניה: אלו כללי המשחק, שמהווים במקרה זה גם דמי רצינות לא זולים בכלל. עכשיו מתברר, לפחות לפי חלק מהטענות שנשמעות, שגם זה לא בסדר.
ולמרות שהתשובה "כי זכות ההצבעה מוקנית בחוק" אמורה לשלוח את כל מעקמי האף למנתח פלסטי, יש טעם לציין היבט נוסף: לא רק שאפילו לישראלים בחו"ל יש בארץ הורים ואחיות ואחים ביולוגיים וגם לנשק שעלולים למות בגלל החלטות ממשלה, גם ספק אם יש עוד מגזר בחו"ל שחייו מושפעים לעיתים כה תכופות בשנים האחרונות עקב הנעשה במולדתם. זה לא הוגן, לא פרופורציונלי, צבוע ולפעמים גם ממש אנטישמי, אבל ככה זה, ותעיד ההיסטריה שמתחוללת בכל פעם שמישהו בניו-יורק, ברלין או ברצלונה מדבר קצת לא יפה. אין צורך ברחמים, תקציבים, ביקורי חיזוק (הספה בדיוק תפוסה) וקריאות מטומטמות בנוסח "אז שיחזרו": אבל לעשות פרצוף בגלל הכוונה לנהור לקלפיות, כאילו שזה לא נוגע להם ישירות? איך אומרים בעברית: הו דה פאק אר יו?
איור: ירמי פינקוס
מרכז העניינים / מעניין אם בתוך תוכו, ככה בלי שאף אחד שומע, אלוף פיקוד מרכז דווקא מבסוט מהניסיון הכושל של שר הביטחון ללכת על ראשו לקול מצהלות "הפטריוטים". את הגיבוי החם שקיבל מראשי ההתנחלויות ואנשי תקשורת בולטים בימין עוד אפשר היה לצפות, אבל הכישרון של ישראל כ"ץ לצאת גם רשע וגם אוויל תרם לפריסתה של כיפת ברזל מעל אבי בלוט במחוזות יותר מתונים ואפילו שמאליים של המפה. אלה חיבקו אותו כפי שנהוג לעשות עם יתר קורבנות הסיאוב של הליכוד והרומן הלוהט של המפלגה עם הכהניזם.
וכך נמנע דיון מעט יותר רציני בשאלה, איך בגזרתו של בלוט הגיעו למצב שבו חייל סדיר בחופשה יורה לכיוון ילד בן תשע ופוצע אותו, כפי שקרה בשבת בכפר אל-מורייר, כחלק מביקור מלבב של מתנחלים. או כיצד עוד ליל התפרעויות של מתנחלים בכפר ג'אלוד הסתיים כשכוחות צה"ל "סרקו אחר חשודים ללא ממצאים". ומדוע בתחקיר התקרית בכפר תל, הרמטכ"ל הסתפק רק ב"חידוד נהלים" לאחר שהתברר כי שני חיילים השתתפו ב"טיול" שלא היה מאושר? בדיווחים נאמר שרב-אלוף אייל זמיר "רואה זאת בחומרה". בכל הנוגע למעורבות הגוברת של חיילים בפעילויות של פלנגות, דווקא נשמע שהוא די עיוור.
אבל כנראה שרמיסת כבודו של בלוט יותר מטרידה מהרמיסה של החוק, המעמד הבינלאומי של ישראל ובעיקר המוסר בגדה המערבית. אף גבה לא הורמה עקב החיבור הגלוי בין עבודתו להיותו "איש הימין האידיאולוגי" (כפי שכתב השבוע עמיתי, עמיחי אתאלי), כאילו שזה לא חידוש מרעיש ביחס לקצין במדים בגזרה הכי נפיצה בהקשר הפוליטי. כ"ץ רצה להדיח אלוף פיקוד מרכז וגילה שהאלוף שמעריץ את פרויקט החוות הוא המרכז החדש. ובקצב הזה של האדישות וההתקרנפות, אפילו אליו הפלסטינים עוד יתגעגעו.
איור: ירמי פינקוס
אימה בהמשכים / פיהוק ארוך של אוגוסט נשמע ברחבי האטמוספרה, נוכח העדות התורנית על התעמרות לכאורה של אשת ראש הממשלה בעובד המעון. ז'אנר האימה ידוע בחיבתו לסרטי המשך כמו "צעקה 7" או "המסור 10", בתקווה שהקהל ישמור אמונים לתחושת הצמרמורת הראשונית שאחזה בו בתחילת הדרך. במקרה של שרה נתניהו נדמה שהציבור גם הפסיק לספור וגם חדל להתעניין. יש כאלה שעברו אפילו להאשים את הקורבן, כי הרי ידוע שהמשרה הנחשקת מושכת אליה אנשים שביכולתם להתלבט בינה לבין החלפת אמנון שעשוע ב"מובילאיי".
ובכל זאת, פרט אחד בתביעה המחרידה שהגיש יחיאל אוהב עמי לא נותן מנוח. לפי הנטען, בדצמבר 2025 אמרה לו גב' נתניהו ש"כל טיפול שלי עולה הרבה כסף. אני איבחנתי אותך, אתה על הספקטרום האוטיסטי". אחר כך גם דרשה ממנו לכאורה שיעביר לה שלוש משכורות על ה"אבחון". מטעם משרד ראש הממשלה נמסר שהם דוחים מכל וכל את כלל הטענות בתביעה.
אכן הדברים צריכים להתברר בבית המשפט - הרקורד של גב' נתניהו שם לא מזהיר - אך גם לנצל את ההזדמנות לומר (ללא צורך שתעבירו לחתום מעלה שלוש משכורות) שאבחנה כגון "אוטיסט" זה לא משהו שניתן לבצע אלא בכלים ומדדים מסוימים. השימוש התכוף במונח, ולא משנה כלפי מי ובאילו נסיבות שאינן מקצועיות, הוא לא רק זילות אלא פגיעה אמיתית באוטיסטים ובהוריהם, שמתמודדים מדי יום עם הבורות בנושא. אם עלילות שרה נתניהו לא מפריעות לפעילויות הקיץ שלכם, לפחות קחו את הרגשות שלהם בחשבון.
בשלוש מילים / דממה: "הצל" בחקירה.
משפט בשבוע: "בסבירות גבוהה יהיו מדינות שיקלטו עזתים. ברגע שתתקבל החלטה ויינתן אישור באו"ם, יהיו מדינות קולטות" (כרגיל, השרה גילה גמליאל לא נותנת למציאות לבלבל אותה)
רצח בעיניים / "זעם" (דיסני פלוס) מציעה עלילה מעט שונה מהמקובל במסורת המרדף אחר רוצחים סדרתיים: הפעם מדובר ברוצחת (לולה פטיקרו), שהייתה קורבן לרשת פדופיליה בנוסח ג'פרי אפשטיין. כשהסוכנת הפדרלית שדולקת אחריה (אמי רוסום) הייתה בעצמה קורבן לאלימות, קרב המוחות ביניהן הופך לסדרה שבה ה"מתח" הוא לא רק ז'אנר.
