בישראל מתקיימים שני גושים פוליטיים. הקמת הגוש הימני-חרדי וגיבושו לבטון יצוק הם ההישג הפוליטי הגדול של נתניהו, אבל גם המשקולות על רגליו. המפלגות בתוך הגוש הזה לא יכולות לברוח ממנו והוא לא יכול לברוח מהן: הן רוקדות במעגל סגור. הגוש שלו גם מגדיר את הגוש האחר: אין מכנה משותף למפלגות בגוש השינוי חוץ מההכרה שסילוק גוש נתניהו הוא צורך לאומי עליון. זה כבר לא רל"ב - רק לא נתניהו - זה הגוש. גולדקנופף ודרעי בביזתם, בן גביר בעבריינותו, סמוטריץ' במשיחיותו, וכולם יחד בחירות שלקחו על עצמם לדרוס את החוק, המשפט, הסדר, השכל הישר, כללי המשחק - כל מה שמחזיק חברה תקינה יחד.
מול תופעה היסטורית חריגה כל כך, הרסנית כל כך, אין אמצע. ערוצי הטלוויזיה מציירים בסקרים שלהם את גוש נתניהו מצד אחד וגוש השינוי מצד שני, ובאמצע המפלגות הערביות. זאת תמונה שקרית: לא משנה באיזה הרכב יגיעו המפלגות הערביות לקלפיות – אין להן ברירה אלא להמליץ לנשיא על מועמד גוש השינוי לראשות הממשלה; אם תקום ממשלת שינוי ותזדקק לתמיכתם או להימנעותם הן יתמכו או יימנעו: כל בוחר בחברה הערבית מבין שעוד ארבע שנים עם בן גביר הן בשבילו סכנה קיומית. לא רק בחברה היהודית השכבה היצרנית שוקלת רילוקיישן.
אין אמצע גם בחברה היהודית. למעלה מעשרה פוליטיקאים שגלו ממפלגותיהם או מתפקדיהם הקודמים מחפשים בימים אלה שותפים להקמת מפלגות חדשות. חלק מהם נחמדים; חלק נחמדים פחות. הם מתרוצצים ממועמד למועמד, מערב פוטנציאלי לכספי הבחירות לערב פוטנציאלי. השמות מוכרים: גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, שרן השכל, עליזה בלוך, חילי טרופר, יועז הנדל, איילת שקד, משה כחלון, בני גנץ, דדי שמחי, עופר וינטר - אם שכחתי מישהו אני מתנצל. רובם פונים לימין הרך או לימין האידיאולוגי; חלקם לימין הדתי; גנץ פונה לכולם ולא פונה לאף אחד.
אני חושש שהם מבזבזים את זמננו. הבחירות הפעם הן סוג של משאל עם. או שאתה בעד המשך שלטונה של ממשלת נתניהו או שאתה בעד החלפתה. הדיבורים של נתניהו על ממשלה רחבה הם שקר: ממשלה רחבה עם מי? עם בן גביר? עם גולדקנופף? עם קרעי? עם יריב לוין? במה תהיה ממשלה כזאת טובה מהממשלה הנוכחית?
אנחנו נגד נתניהו, נגד החרדים ונגד הערבים, אומר יועז הנדל. יפה. מה שהוא לא אומר הוא מה יעשה אם יתברר שבלי הערבים אין לגוש השינוי ממשלה. מנסור עבאס או נתניהו – יאמר גדי איזנקוט להנדל וטרופר. תחליטו. השניים הם אנשים טובים, ממלכתיים, ציונים. אבל להשביע את רצונם מאוד קשה.
גלעד ארדן יכול היה להיבחר לכנסת הבאה ברשימת הליכוד. הוא מוכשר, מנוסה, נקי, ולמזלו הוא לא היה כאן בשנות המחדל, המלחמה שלא השיגה את מטרותיה והביזה. אדלשטיין הוא שותף ראוי, גם עליזה בלוך. אבל מה יעשה ארדן בקולות שיקבל, למי ייתן אותם. המקום הטבעי שלו הוא בצמרת הליכוד, בעידן שייפתח לאחר הליכתו של נתניהו. לפעמים עדיף לחכות.
וינטר ממוקם באמצע אבל שייך לקצה. הוא מעורר סקרנות, אבל כמו שלמדו אחרים, כולל חלק גדול מהפוליטיקאים שהזכרתי, תהום פעורה בין סקרנות להצבעה בקלפי.
הדמות הפתטית מכולם היא גנץ. יש לו כסף; יש לו מראה; יש לו ניסיון; אין לו בוחרים. בצדק אין לו בוחרים: הוא מדקלם את המילים "אחדות לאומית" כאילו יש תוכנית הפעלה כזאת, כאילו אפשר לבסס עליהן ממשלה מתפקדת. הוא לא מבין מה שמבין יונתן אוריך, היחצ"ן של נתניהו: אחדות לאומית היא מילים שה-AI מצייר על טי-שירט, היא קטע בסרטון להונאת הבוחר.
גנץ מפיק מהסקרים הנאה אחת: כל קול שהוא מקבל, מתחת לאחוז אחד, מעל לאחוז אחד, הוא קול שלא ילך לרשימה של החבר שלו, גדי איזנקוט. עם ההנאה הזאת הוא יקרטע עד לבחירות.
מה הם עושים. עיתונאי ונער, ג'נאתא השבוע | צילום: נחום ברנע
צל לא היה
הוא היה נער מסורבל, כבד, בטווח הגילים הלא-עשוי, לא מאושר בעליל, בין 14 ל-17. פצעונים עלו בלחייו; תער עדיין לא. פיתה חצי אפויה, נהגו לקרוא לנערים כאלה בירושלים. ציציות ארוכות בידרו את שולי מכנסי הדגמ"ח שלו, עד מתחת לברכיים. כיפה ענקית, דהויה, כיסתה את ראשו. החבר שלו, צעיר מזוקן, ממושקף, בן 20 ומשהו, לבש קפוצ'ון שחור ורכס אותו עד צוואר, גם את הכובע, למרות שהטמפרטורה הגיעה ל-35 מעלות בצל. וצל לא היה.
טרקטורון משא מאובק, ריינג'ר, העלה אותם מהחווה החדשה אל בתי הכפר ג'נאתא, מדרום-מזרח לבית-לחם. המשימה הייתה לחסום בסלעים את דרך העפר שמשתרכת בשולי הכפר, בואכה השטחים החקלאיים. המהלך היה מאוד ממוקד, מאוד ספציפי: מישהו בחווה הבחין במכונית הטויוטה הלבנה של חסן פרייג', אחד מבעלי הקרקע שהחווה התנחלה בה. הסלעים יעצרו אותו בדרך.
השניים הניחו שורת סלעים אחת ואחר כך, ליתר ביטחון, עוד שורה. התקרבתי אליהם. אמרתי להם את שמי, מקצועי והעיתון שבו אני עובד. חברים, שאלתי, מה אתם עושים פה, מה שמותיכם?
במקום לדבר, הנער הוציא נייד והשניים התקרבו אליי. הנער נשלח קדימה. כשהגיע עד למרחק של 20 סנטימטר מהחזה שלי התחיל לדקלם: "אתה לא תרים עליי יד, אתה לא תרביץ לי, אתה לא תרים עליי יד". חייכתי. "אני בן 82", אמרתי לו. "אף אחד לא יאמין לך. תיזהר, אתה מסתבך". הוא המשיך לדקלם את הטקסט שקרא, מן הסתם, באחד התדריכים הסודיים לנערי גבעות: תקוף ותגיד שהותקפת; שתוק בחקירה ותגיד שעונית; תאכל ותגיד שֶׁצַּמְתָּ. הטקסט היה משכנע כמו הצגת סיום שנה בגן חובה. הוא המשיך להתקרב.
יד ימין שלו, שהחזיקה בנייד כדי לצלם את פניי, נגעה קלות בחזי. נשימתו, כבדה מגודל המשימה, ריפרפה על צווארי; למטה, מתחת למפלס הצילום, הברך שלו הכתה, ושוב הכתה, בברך שלי, בתקווה לתגובה הולמת. כשהחבר הבין שתועלת לא תצמח ממני הוא אותת לנער, והשניים חזרו אל הטרקטורון והסתלקו.
עוד יום במשרד, אולי אמרו זה לזה בדרך למטה. סביר יותר, קיללו את הרגע.
החווה החדשה נקראת כוכב יהודה, על שם יהודה שרמן, שנהרג במארס השנה בצפון השומרון, סמוך לחומש. כוכב יהודה היא שלוחה של חווה אחרת, חוות העיטם, שקמה מערבה משם, על ההר. האזור הזה, ממזרח לגוש עציון, על שפת המדבר, חלקו שטח B, חלקו שטח C, נחשב לשקט יחסית. האוכלוסייה המקומית צפופה: הכפרים משיקים אלה לאלה. כוכב יהודה, שני צריפונים, מחסן וסככה, היא אי צהוב בתוך ים לבן של בתים מצופי אבן: דגל ישראל ניצב על הקרקע; דגל המקדש, ציור משוער של חזית המקדש על רקע לבן וכחול מונף על הגג.
הגעתי לשם ביום שלישי השבוע יחד עם חסן פרייג', 47, ובן דודו, גם הוא חסן פרייג', 46. המתווכים היו חברי קבוצת "בני אברהם", צעירים דתיים מהשמאל, שעשו להם למטרה להגן בגופם על פלסטינים. סבא של סבא של חסן וחסן קנה אלף דונם קרקע בג'נאתא תחת השלטון הטורקי. נותרו 136 דונם, רשומים כחוק בתיקי המינהל האזרחי, חלקם בשטח B, חלקם ב-C.
זה לא סיפור על מסכנות פלסטינית - זה סיפור על משילות ישראלית. מה שקורה בג'נאתא קורה עכשיו לאורך ולרוחב הגדה המערבית. אין מרות מדינה, אין צבא, אין משטרה: הזנב מכשכש בכלב.
עד 1948 משפחת פרייג' התגוררה במלחה, ממערב לירושלים. במלחמה הפכו לפליטים. בשנים הראשונות התגוררו במערות בג'נאתא, משם עברו לבית-לחם ומשם לירושלים הירדנית, לשרפאת, שכונה מעל בית צפאפא. הם מתגוררים בה עד היום.
חסן וחסן רחוקים מלהיות מסכנים. הם תושבי ירושלים, מעמד שבשטחים נחשב לפריבילגי. יש להם השכלה להתגדר בה, בתים לגור בהם וכסף לשכור עורכי דין. חסן האחד הוא עובד סוציאלי במגזר הפרטי; חסן השני הוא מורה להיסטוריה בתיכון עירוני בירושלים. לכל אחד מהם יש שלושה ילדים. העברית שלהם עשירה יותר, מדויקת יותר מהעברית של גדולי הפטריוטים בכנסת.
"מרכז חיינו בירושלים", אומר חסן האחד. "לכאן היינו באים בסופי שבוע עם הילדים".
אנחנו יושבים בבית שבנה הדוד, בשולי השטח. הבית ריק מרהיטים, נעול ומגודר. "הדור שלנו נכנס לתמונה כשהאבות הזדקנו", המשיך וסיפר. "בנינו דירות קטנות בכפר בשביל המשפחות. זאת הייתה ההשקעה שלנו. עד לפני שנה וחצי החיים היו טובים".
לפני שנה וחצי השתנה אופי הפעילות של חוות העיטם. לדברי רועי קלייטמן מהשמאל הדתי, הרוח החיה מאחורי השינוי הוא עוזי שרבף, חבר המחתרת היהודית בשנות ה-80 שהורשע ברצח, נדון למאסר עולם ולאחר שבע שנים זכה לחנינה. בנו, יהודה, הוא הרבש"ץ של החווה.
"הם פלשו לאדמה שלנו לפני שנה וחצי", אמר חסן. "התקשרנו למשטרה. כשראינו ששום דבר לא קורה הקמנו גדר.
"בחודש מארס", סיפר, "קיבלנו טלפון דחוף מהכפר: דחפור עולה על האדמה שלכם. נסענו מיד לשטח והודענו למשטרה. לאחר ארבע שעות הגיעו מג"ב. הראינו להם את המסמכים. הם הרסו את האוהל שבנו המתנחלים, בכל זאת הרביצו לנו קצת ועזבו. לאחר חצי שעה באה תגבורת מחוות עיטם, והאוהל קם מחדש.
"באירוע הבא אבא שלי ואבא של חסן היו כאן. הגיע גבר רעול פנים. אני אטפל בהם, אמר. הגיעו איתו 16 איש, אולי יותר. הייתי שם. נזרקו אבנים. אחד מאלה שבאו ירה שלושה כדורים: אחד לא פגע; שני שיפשף את הראש של אבא שלי; שלישי פגע בראש של בן דוד שלי, מוחמד. הוא נהרג.
המשתתפים בצד היהודי טענו שמדובר בהגנה עצמית. "רצו לעשות לנו לינץ'", אמר אחד מהם. "לא לינץ', טיהור אתני", אמר חסן.
מוחמד היה אחיו של חסן המורה. הוא היה בן 39, עם חמישה ילדים ואשה בהיריון. "המילים האחרונות שלו היו 'אבא, תיזהר'", אמר חסן. "מאז אבא אדם שבור.
"בינואר קיבלנו מהמינהל האזרחי צו תפיסה לחלק גדול מהשטח, לצורך סלילת כביש חדש מתקוע לאפרת. פנינו לבית המשפט. לפני חודש ועדת התכנון שינתה את התוואי, והחזירה לנו את הבעלות על השטח, חוץ משמונה וחצי דונם".
על הנייר האדמה הייתה שלהם, אבל בפועל אנשי החווה המשיכו לקבוע עובדות. "כל יום הגשנו תלונה נגדם", אמר חסן העובד הסוציאלי, "מפעם לפעם הגיע כוח והרס להם את האוהל. לפני חודש וחצי הם הקימו את הצריף. פעם אחת הרסו להם. הם הקימו מיד שני צריפים, ומאז לא קורה כלום. עורך הדין שלנו ילך לבית המשפט".
איזה בית משפט, שאלתי.
חסן המורה הרים טלפון לעורך הדין. "אם צריך הוא יעתור לבג"ץ", אמר בתום השיחה.
לפני חודש המשפחה התכנסה לתפילה מעל לשטח. אנשי השמאל הדתי באו לתמוך. חסן וחסן לא דתיים. הפעם הצטרפו. זה נגמר בירי באוויר, בכדורי גומי, בגז מדמיע. "הצבא פיזר את המתפללים לאחר שהכריז על שטח צבאי סגור", סיפר קלייטמן. "החיילים השתמשו נגד התושבים בפקודה שבמקור הוכנה כדי לפזר את אנשי החווה".
יחיא עליאן, 61, מתגורר לא רחוק משם. הבוסתן סביב הבית שלו מטופח. הבית ריק: בגלל ההטרדות אשתו והילדים עברו לבית-לחם. "נשארתי כדי לשמור על הבית", הוא אומר.
לדבריו, ביום שני חטף מכות קשות ורוסס בגז פלפל. המכים היו בוגרים, בני 20 לפחות. הוא הראה לי את התלונה שהגיש במשטרה. ביקשתי לצלם אותו ליד המכונית של השכן שלו, שהוצתה באותו אירוע. "נקמה בניהו מלט", אמרה כתובת הגרפיטי מאחור. בניהו מלט נהרג לפני שבועיים באירוע בכפר תל, סמוך לשכם. התחקיר הצה"לי קבע שייתכן שנהרג מאש כוחותינו. הצבא בשלו; הגרפיטי בשלו.
