מכת הדרכים

זו כבר מסורת של שבת ישראלית: בקידוש מעלים כוננות לקראת תקיפה באיראן. בראשון מתעוררים לשמוע שלא היה כלום כי אין כלום. כשהקשב בירושלים הופנה שוב מזרחה, הבום האמיתי היה בכלל בגזרת עזה. גם כאן עוד מסורת מפוקפקת של העידן הזה: אחרי שמקבלי ההחלטות התרגלו שאת העדכונים על תקיפות באיראן מקבלים דרך הציוצים של טראמפ, גם על מפת הדרכים לעזה למדו שרי הקבינט מהרשתות החברתיות של מועצת השלום. הרבה ראשי תיבות לועזיים, גופים, כספים וניסוחים דיפלומטיים מקפלים בתוכם מסמך שמומלץ לכל ישראלי לקרוא: כל מילואימניק שהעביר מאות ימים בחולות של עזה. כל משפחה ששילמה ביקר מכול, כל אזרח שמשאבי מדינתו הוקדשו שלוש שנים כדי להבטיח שלעולם לא עוד. 
מלאדנוב. המילה שנמחקה
מלאדנוב. המילה שנמחקה
מלאדנוב. המילה שנמחקה
(Adel Hana, AP)
המערכה הרב־זירתית היא לא רק מול האויבים אלא גם מול הידידים שלך, איבחן בכיר בירושלים השבוע. כשמחכים, בתקווה קלושה לתקיפה בטהרן, עמדת המיקוח מול האמריקאים על עזה מוגבלת יותר. 
הנייר הזה לא התגבש בין ישראל לארצות־הברית, אלא בין המתווכות – טורקיה, קטאר ומצרים – לחמאס. ובהתאם; אין בו פירוז של הרצועה, אלא העברת נשק מיד פלסטינית אחת לשנייה. 
גם מי שתומך במסירת עזה לרשות הפלסטינית אמור להתנגד למסמך שמעצב את הרשות החדשה שתשלוט בעזה, ותהיה מסוכנת בהרבה מזו של אבו־מאזן ברמאללה. היא משופעת בתקציבים, ועכשיו גם בלגיטימציה ואולי גם בכל הנשק של חמאס. בארצות־הברית יש סנקציות על אבו־מאזן בגלל המשכורות שהוא מחלק למחבלים, אבל הוועדה לניהול עזה החדשה תעניק מימון למחבלים בברכת טראמפ. האותיות הקטנות שם, בדיפלומטית צוננת, מחביאות מימון לכל החיים ל"פנסיונרים" של חמאס. פנסיה תקציבית מקופת ה־Board of Peace. הרשות החדשה תקבל לידיה ל"אחסון" את הנשק הכבד שלא יושמד. זה כולל רקטות שעוד נותרו בעזה, טילי נ"ט, בתי מלאכה לאמל"ח. את הנשק ה"קל", כולל אולי אר־פי־ג'י, מחבלי חמאס ישמרו לעצמם. אותו נשק שבו בוצע עיקר הטבח של 7 באוקטובר בידי דיביזיות של חי"ר קל. מחבלים עם קלאץ', טויוטה וכפכפים.
סמוטריץ'. הצביע בעד
סמוטריץ'. הצביע בעד
סמוטריץ'. הצביע בעד
(ריאן פרויס)
זו הפרשנות הכי פרו־חמאסית שהיה אפשר לתת לתוכנית 20 הנקודות, שעליה הסכימה ישראל כדי להשיב את החטופים. נתניהו הבטיח אז בקבינט שאת החורים בגבינה הוא ימלא בתוכן שתואם את האינטרס של ישראל. הנחת העבודה כאן הייתה שחמאס לא יתפרק מרצונו, ולכן יתר הסעיפים לא ימומשו ממילא. אלא שהמסמך החדש מקדם אותם גם בלי צוואר הבקבוק של פירוק חמאס. את העיקרון של שיקום אחרי פירוז למשל אפשר לפרש בשתי דרכים: כרונולוגית, כלומר השלמה מלאה של הפירוז ורק אחר כך שיקום; או גאוגרפית, כך שכל תא שטח שיוכרז כמפורז, יחל בשיקום, בלי קשר למה שקורה באזורים אחרים של הרצועה. יש פיילוט אחד כזה בתל אל־סולטן, שם מוקמת שכונה חדשה שיקרה לליבם של וויטקוף וקושנר. השניים האלה, שמכונים על ידי גורמים בקבינט "הנדל"ניסטים", קיוו להקים שכונות של "ניו־גזה" לאורך כל הקו הצהוב בצד שבשליטת כוחותינו. אחרי פגישת נתניהו עם הנציב העליון של עזה, ניקולאי מלאדנוב, מועצת השלום הודיעה שנסיגה מלאה של ישראל תקרה רק אחרי הפירוז המלא. בירושלים קפצו שוב: אם "מלאה" היא רמז לדרישה לנסיגה חלקית עוד קודם, בין הקו הצהוב לפרימטר. גם המילה "מלאה" נמחקה. אגב, שינוי הוראות הפתיחה באש, כך שרק הרמטכ"ל יאשר סיכולים ממוקדים ברצועה, מלמד שגם למלאדנוב היו הישגים באותה פגישה.
מי שנחרדו במיוחד מההתפתחות הזו היו שרי הציונות הדתית: בישיבת הקבינט בשבוע שעבר אורית סטרוק אמנם התווכחה ממושכות עם נתניהו נגד הכנסת הכוח הרב־לאומי לעזה. אבל אחרי שהוכנסו השינויים שדרשה, סמוטריץ' הצביע בעד המהלך ורק בן גביר התנגד. עכשיו הם דורשים הצבעה חוזרת. הקבינט אישר את אותו צעד קטן כדי שלא יכפו עלינו צעד גדול. זה לא עזר. התברר שגם הצעד הקטן, לאישור הכנסת הכוח הרב־לאומי לשטח, הוא גדול ממה שתוכנן.  
נתניהו נשאל בדיון הקבינט מה יעשה בשטח אותו כוח של 200 חיילים מאוגנדה וממרוקו. התשובה הייתה: לא יודע. המסמך של מועצת השלום מפוגג את הערפל: הוא אמור לחצוץ בין צה"ל לחמאס. כלומר, להפריע לכוחותינו. ובשום אופן, נכתב בפירוש, לא לבצע שיטור מול הצד הפלסטיני. 
המכתב של סטרוק וסמוטריץ' מפרק את מפת הדרכים ביסודיות יותר מכל עבודה אופוזיציונית שנעשתה בנושא. לכאורה, יש כאן בטן רכה מאוד של נתניהו אפרופו ההבטחות לניצחון מוחלט, והיא לא מספיק מדוברת. אולי כי הבעיה לא רק שלו. הנייר הזה, אם יתקבע, יעסיק מאוד כל ממשלה שתקום כאן בסתיו הקרוב.
דרעי וגפני. מכה למנגנון של רשימות קהילתיות ולחץ חברתי שמוודא מקסום של הקולות
דרעי וגפני. מכה למנגנון של רשימות קהילתיות ולחץ חברתי שמוודא מקסום של הקולות
דרעי וגפני. מכה למנגנון של רשימות קהילתיות ולחץ חברתי שמוודא מקסום של הקולות
(ללא)

האריה הדואג

בדיחה חרדית עם זקן ארוך גורסת שבמגזר אין זכות בחירה, רק זכות הצבעה. הרי רק פתק אחד אפשרי: זה שהרבנים החליטו עליו, אבל הפרט החרדי יכול לבחור פשוט לא להצביע. ההנחיה החדשה והתקדימית של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נועם סולברג, שאוסרת על הנציגים בקלפי לדווח למטות של המפלגות מי טרם הצביע, היא מכה למנגנון הזה של רשימות קהילתיות ולחץ חברתי שמוודא מקסום של הקולות. קל יותר לחרדי שמאוכזב ממחדלי הקדנציה האחרונה פשוט לא להגיע ביום הבוחר מאשר לשלשל פתק של מפלגה לא חרדית.
ההחלטה הזאת, אגב, מהדהדת עם פסיקה אחרת של סולברג בכובעו כשופט בג"ץ ביחס לבחירות למבקר המדינה. הפגם בצילום מאחורי הפרגוד הוא הפרה של ההצבעה החשאית כשמדובר בקבוצה קטנה של 120 מצביעים. אם 119 יחשפו מרצונם את הצבעתם, המצביע ה־120 יאבד את חשאיות ההצבעה שלו. בקלפיות קהילתיות מובהקות, לשאלת ההתייצבות יכול להיות אפקט דומה. אחד הרעיונות שנשקלים כרגע ביהדות התורה הוא לבקש דיווח עצמי של הבוחרים כדי למנוע אי־התייצבות ודשדוש אלקטורלי במקום לצמוח עם הריבוי הדמוגרפי.
סולברג. אפקט החשאיות
סולברג. אפקט החשאיות
סולברג. אפקט החשאיות
(דוברות הרשות השופטת)
בש"ס הבעיה חריפה יותר: בחלק מהסקרים דרעי מאבד ארבעה מנדטים. נכון, זה קהל קשה לפיצוח, וגם בעבר סבלו לפעמים מצביעי ש"ס מדגימת חסר. אבל עכשיו גם בסקרי עומק רואים את האתגר. יש ספליט בין המצביעים החרדים למסורתיים. בין לובשי שחור־לבן לבין נערי הציצית גלויי הראש. משבר הגיוס חצה בתוך האלקטורט של מעריצי הרב עובדיה. הקולות שעזבו הם אלו שבשבילם ש"ס כבר לא שונה מיהדות התורה. במפלגה מבשלים עכשיו קמפיין שיציג ש"סניקים במדים לצד בני תורה. בתסריטים שנכתבו מוצגת אידיליה: בית אחד שבו יש ילד אחד אברך ואחר משרת בצבא. מציאות שאכן קיימת בעולם האמיתי – אבל לא בפוליטיקה של ש"ס; רגע של הבשורה המתוקה שלא נקפו למענה אצבע אחת בקדנציה האחרונה.
ואפרופו בשורות מתוקות, כעת מתברר רשמית שדווקא כשאין שום חוק גיוס, משהו זז: צה"ל סיכם את שנת הגיוס 2025 (שמסתיימת, לפי שיטת המדידה בצבא, באמצע 2026). על פי הנתונים, כ־4,300 צעירים חרדים התגייסו. גידול של יותר מ־50 אחוז בהשוואה ל־2024, שבה התגייסו כ־2,800. לצורך הפרופורציה – בעידן שלפני המלחמה היקף הגיוס עמד על כ־1,700. זה לא קרה במקרה, אלא כי הצבא באמת זקוק להם, ועכשיו הוא גם התאמץ: פורסמה פקודת מטכ"ל, מונה יועץ הרמטכ"ל לענייני חרדים, הוקצו משאבים לחטיבת החשמונאים ונפתחו מסלולים אחרים במגוון יחידות. למסה יש משמעות לגבי היכולת להגדיל את המספר בשנה הבאה: כמו בהליכה לקלפי, גם בהתייצבות בבקו"ם ־ יש משקל ללחץ החברתי.
בלוט. לימין המתיישבים
בלוט. לימין המתיישבים
בלוט. לימין המתיישבים
(דובר צהל)

ליכוד המכונה

הדיבור על "מכונת הרעל" מקפל בתוכו שתי הנחות: על התוכן – הרעל, ועל הצורה – המכונה.
נתחיל ברעל: קמפיין ההשחרה לאלוף אבי בלוט הוא דוגמה טרייה של רעל מבעבע, כפוי טובה ונטול בסיס, שמחלחל משולי הימין אל המיינסטרים של לשכת שר הביטחון. בכל פרמטר אמיתי של מדיניות, בלוט הוא התגשמות התפיסה הביטחונית והמדינית של המתיישבים: הרקע שלו ידוע, כמי שגדל בנווה־צוף ולמד במכינה בעלי, אבל גם המדיניות שלו כמפקד יו"ש הראשון שהגדיר את החוות כחלק מתפיסת הביטחון. גם במשימת הביטחון העיקרית: הביצועים של צה"ל מול הטרור הפלסטיני תחת כהונתו הורידו את כמות הפיגועים ביהודה ושומרון באופן תלול. אלא שבלוט, הריבון בשטח, מנסה בתוך כך להילחם גם בתופעה שדווקא כן מרימה ראש – פשיעה לאומנית של יהודים נגד פלסטינים, ולצורך כך חתם בין השאר על צו תיחום נגד פעיל הימין טל ינון דרדיק.
אפשר להתווכח על צווים מִנְהָלִיִּים. הם אכן צעד לא רצוי מבחינה דמוקרטית, וצריך להשתמש בו במשורה. לא בטוח שיש כרגע חלופה אפקטיבית להתפרעויות בשטח. אבל הסיפור הוא עוצמת הקמפיין והיקף הזמן שהוקדש בפאנל הפטריוטים לסוגיית השוליים הזו מתוך כל מה שאפשר לדון בו עם שר הביטחון במלחמה רב־זירתית, ואפילו מכל מה שנמצא על סדר היום של הימין. זו הונאת פירמידה שגם כ"ץ נבהל ונפל בה: צו התיחום של בלוט נגד אותו פעיל, אפילו שאחיו עוזר פרלמנטרי של ח"כ אחר בליכוד, לא יזיז יותר מכמה עשרות קולות בפריימריז של המפלגה, אם בכלל. ויעידו ההודעות הנבוכות של ראשי המועצות ביו"ש, אלה שיש להם מִפְקָדִים מאורגנים, ועדיין נאלצו להגן על האלוף מפני ההשפלה של השר. רק שהאלוף לא רץ לשום מקום.
וכאן אנחנו מגיעים לשאלת המכונה: מי שמדמיין חוות בוטים בקומה השנייה של בלפור אולי יתאכזב, אבל קשה שלא להבחין במנגנון הדיגיטלי האגרסיבי. יש בו רכיבים אורגניים, של גולשים אמיתיים ומאורגנים. יש גם סיוע ממומן להגברת תפוצה ותהודה. זה לא רק וירטואלי. לערוץ 14 תפקיד מפתח במכונה. הוא מסמן את סדר היום. מחמש בטיעונים, מהדהד שקרים וחצאי אמיתות, אבל בעיקר קובע את גבולות הגזרה – מי לנו ומי לצרנו. וזה מה שאולי מפספסים בנוגע המכונה: רוב משאביה לא מוקדשים לקטטה עם המחנה היריב, אלא לסימון הגבולות בתוך המחנה שלה. היא קודם כול כלי לשליטה בליכודניקים סוררים, בטח ערב פריימריז; במי שמעז לחשוב אחרת בתוך הימין. היא משרטטת את גבולות הלגיטימי. היא יוצרת הרתעה וגובה מחיר (אלו הכלבים הנובחים בשולי העדר ומכוונים אותו). לכן, נפגעיה הראשיים לא מגיעים מעומק השמאל, שם ממילא זו מחמאה להיות על הכוונת של 14. זה קרה לבלוט. זה כמובן בקמפיין המתמשך נגד הרמטכ"ל זמיר, מינוי של ממשלת הימין על מלא־מלא ושל שר הביטחון כ"ץ עצמו. זה קורה בימים אלה למשנה לנשיא העליון נועם סולברג. דווקא מפני שהוא שמרן, מתנחל וגם אדם ישר. זה ייקח זמן, אבל אם יורשה לי להעריך, זה יקרה גם לראש השב"כ דוד זיני.