"ביום חמישי הקרוב תתחיל תקופת הבחירות", אמר לי השבוע מישהו חכם בחיוך. לקח לי קצת זמן לקלוט למה הוא התכוון.
בשבת הנוכחית קוראים את פרשת "ראה", וגם מברכים את החודש שיתחיל ביום חמישי, חודש אלול. זה חודש של הכנה, תיקון ושיפור, לקראת השנה החדשה. חודש התשובה והרחמים. בכותל המערבי ובכל רחבי העולם היהודי נערכים למעמדי הסליחות. יש לנו 40 יום, מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, וזוהי תקופת הבחירות המדוברת. תקופה של "טסט שנתי" לנשמה, לא לרכב. מאז ומתמיד, בדופק השנתי היהודי, זהו זמן לחשב מסלול מחדש, לעשות מאזן אישי, לקבל החלטות טובות. תמיד היו במקביל גם סערות ציבוריות, אבל חודש אלול מזכיר לנו שהבחירה שלנו לא מתבטאת רק פעם בארבע שנים בפתק בקלפי, אלא בכל רגע ורגע. בהתנהגות היומיומית, בהכרעות הקטנות והגדולות, כולל אלה שאנחנו כלל לא שמים לב אליהן.
חודש טוב, בחירות טובות.
רביד פלוטניק ואלקנה לוי, סליחות של חודש אלול, ספר התניא, בחירות
(צילומים: אורי איגרא, John Theodor/Shutterstock , שלו שלום)
*
אז במה עוסקת פרשת השבוע? 55 מצוות יש בה, והיא מלמדת את דיני הכשרות, מה אוכלים ומה לא אוכלים, וגם את המצווה לתת צדקה, עשירית ממה שמרוויחים, וגם על החגים והאיסור להסית את העם על ידי נביאי שקר, ועוד ועוד.
אחד הנושאים שחופפים על הפרשה כולה הוא השמחה. "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם", כתוב בפרשה, סביב תיאור החגים והעלייה לרגל לבית המקדש. השמחה מוזכרת בפרשה שבע פעמים, תמיד בהקשר של נתינה, קדושה ושיתוף מעגלים רחבים בהצלחה האישית שלך.
יש משפט מפורסם: "הדלת לאושר נפתחת החוצה". לאורך כל ספר דברים שאנחנו קוראים כעת בתורה, השמחה מתוארת כך. כדי שהשמחה תהיה אמיתית, צריך לשתף בה את החלש, את העני, את מי שאין לו. צריך לשתף בה את המשפחה, את אלוקים, והכל לא מתוך רכושנות אלא מתוך נדיבות ורוח טובה. תפיסת העולם של ספר דברים פשוטה: דווקא מי שלא מרוכז כל כך באגו, בכסף וברכוש, הוא השמח האמיתי.
*
לפני כמה שבועות נערכה שמחה ייחודית, שכדאי להתעכב עליה. זוהי מסיבת ההודיה של הקצין אלקנה לוי מגולני, שנפצע לפני שנה בחאן-יונס ואיבד את שתי רגליו. אולי ראיתם וידיאו קצר של הזמר רביד פלוטניק שר ורוקד יחד עם אלקנה. כבר התרגלנו לרגעים חטופים כאלה, קצרים, ויראליים, מרגשים אבל חולפים. אבל אחד המשתתפים במסיבת ההודיה הזו הפציר בי להשיג את הנאום המלא של אלקנה בן ה-23. 40 דקות.
"היום לפני שנה בדיוק, התפוצצתי. היום לפני שנה בדיוק, לא ידעתי כמה טוב יש בעולם הזה", הוא הכריז, כשהוא עומד על שתי פרוטזות, ואז התחיל לפרט את הטוב. "לעולם לא יהיו לי מילים להודות על הטיפול המקסים בסורוקה, מראשון הרופאים ועד אחרון הסניטרים. הייתי אצלכם בתחושה של קייטנת קיץ, עם הצוות הטוב בעולם. כל אדם שם, כל חוויה שם, זכורים לי לטוב.
"בסורוקה פקחתי את העיניים, והדבר הראשון שראיתי זה ציור ששלחו לי מגן ילדים. ומאותו רגע, אני מחובק. אני בלי רגליים, אבל קשה לי להסביר לכם כמה הלב שלי התרחב. האושר שלי לא תלוי במספר הצעדים שלי".
הקהל מחא כפיים, כמו שיעשה עוד עשרות פעמים בהמשך. היה ברור לכולם שזה מעמד של ריפוי וסגירת מעגל. "כבר בטיפול נמרץ חלמתי על מסיבת ההודיה הזו. תודה שהגעתם", אמר להם.
הוא לא טישטש את הקושי והכאב. "אני מרגיש שאנשים לא מבינים אותי, ומרגיש שאנשים לא מבינים שהם לא מבינים אותי. איך אפשר להבין מה זה שנגמרה לך הסוללה ברגל או בכיסא גלגלים. איך אפשר להבין שאתה הולך כל כך מכוער, ואז מנסה להתיישב ולא יודע אם תצליח לקום. ואיך אפשר להבין שאתה הולך ברחוב ומרגיש כאילו אתה סלב, אתה של כולם. ואיך אפשר להבין שאתה מרכז החדר עוד לפני שהוצאת מילה מהפה".
הוא ציטט שלושה מורים רוחניים. הנביא ישעיהו, שניבא נבואות של נחמה. "ישעיהו מלמד אותנו שאלוקים חושב על כולנו מחשבות של שלום ותקווה. שהוא ינחם אותנו. הוא אומר 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'. אני מרגיש חסד גדול, ישועה, ועוד הרבה ישועות מחכות לנו".
וגם רבי נחמן מברסלב, שכתב פעמים רבות כמה חשוב לדעת להודות. לזהות את הטוב, "למרכז את הטוב", כפי שאלקנה קרא לזה. לכן הוא עצר ופירט כל תחנה מאז הפציעה ועד לרגע הזה, והודה לכל אחד בדרך. היו גם תודות מיוחדות. "אני רוצה להודות למי שלא נמצא כאן איתנו היום – הרגליים היקרות שלי. אני רוצה להגיד לכן תודה על 23 שנים של אהבה ומסירות. לא ידעתי כמה עבדתן קשה בזמן הזה. אני מסתובב מאז הפציעה ברחבי הארץ וכל מקום נראה לי מוכר. זה בזכותכן, נשאתן אותי באהבה בכל כך הרבה טיולים וניווטים. ובזכות החלקים שלכן שעוד נותרו בי – אזכה להמשיך להתהלך לפני ה' בארץ".
והמורה השלישי – ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד. אלקנה ציטט הגדרה עמוקה שמופיעה שם בארמית, ואז תירגם לעברית, ותירגם לגוף שלו ממש: "בספר התניא יש משפט שמקופל בו הכל: 'כאב צועק מצד אחד של הלב, והשמחה צועקת מהצד השני של הלב'. ממש ככה זה מרגיש. בכל רגע אני מרגיש שאין לי רגליים, אני מרגיש את זה בכל חלק בגופי, ומצד שני – אני כל כך בטוב. זו אחת התקופות הטובות בחיי. אז זה המתכון שלי, זו העצה גם לאחרים. לדעת לעבור דרך הכאב ולצמוח מתוכו. באמת להרגיש עצב, ובאמת להרגיש שמחה, ולהצליח עם שני ההפכים האלה".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּּ וֶאֱלֹקֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם. חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה... יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה וְנֹאמַר אמֵן". (מתוך הברכה שאומרים בשבת הקרובה, לקראת חודש אלול שיחל בשבוע הבא)
