הנתונים שפורסמו השבוע מציגים באופן גרפי את מה שבשנה האחרונה נאמר בעיקר בלחש: מאות אלפי ישראלים ירדו מהארץ בזמן המלחמה. יש עוד מאות אלפים שחושבים על זה, חלקם כבר נמצאים בעיצומו של התהליך.
אתנצל מראש, אבל לשם כתיבת המילים הבאות נוותר על הפוליטיקלי קורקט: ברגעים אלה ממש ישנם מאות אלפי ישראלים שירידה מהארץ היא תוכנית פעולה מעשית או מחשבה בשלבי התפתחות כלשהי בתוך הראש שלהם. נכנה אותם "יורדים" בדיוק כשם שהפעולה ההפוכה נקראת "עלייה", ואין על זה מחלוקת.
מרים פרץ. "כנראה שיש הבדל בין הדור שנולד בגלות או בקום המדינה לבין הדור שנולד פה כשהכול כבר מוכן"
(אלכס קולומויסקי)
בשונה מהעולים, את מספרי היורדים קשה למדוד. הרי עולה חדש מקבל אזרחות ישראלית, ואפשר בקלות לדעת כמה אזרחויות חדשות חולקו. השיטה שעל בסיסה מדד צוות חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב את כמות היורדים היא יציאה מגבולות ישראל לפרק זמן של יותר משלושה חודשים. בשנת 2025, על פי המדד הזה, יש כמעט 91 אלף ישראלים שעזבו את הארץ. לשם השוואה, בעשור הקודם הממוצע עמד על כ-60 אלף עוזבים בשנה.
אם הבחירה היא של איכות חיים בלבד, אין ספק שהחיים בישראל לא פשוטים. מצד אחד, בואו, פרופורציות: סבא שלי שנשרף באושוויץ, לא היה מסוגל אפילו לחלום על רמת החיים והחופש שמהם נהנים מאות הצאצאים שלו במדינת ישראל. לא זו בלבד, כיהודי דתי, סבא שלי לא היה מסוגל לחלום שאמא שלי, בתו, תגדל את ילדיה במרחק של 300 מטר מהכותל המערבי. אני משוכנע שהוא לא היה יכול אפילו לדמיין שהבת שלו, שממנה נפרד לנצח כשהיא בת שנתיים, תטייל באחר-הצהריים בשבת בירושלים המשוחררת כשהיא שבעה ובטוחה. ואנחנו גדלנו שם בכלל בלי לשים לב לכמה שזה מטורף מה שקרה לעם היהודי בתוך כמה עשורים.
אין כמו מרים פרץ שמחזיקה בתוכה את כל המרכיבים שמתאימים לשיחה הזאת: היא נולדה במרוקו בשנת 1954, ועלתה ארצה בגיל עשר. היא עסקה בחינוך כל חייה, והפכה לסמל ציוני כששכלה את שני בניה, אוריאל ואלירז. על בסיס סיפור החיים שלה, פרץ הייתה יכולה להיות שיפוטית מאוד כלפי מי שבוחר עכשיו לעזוב, אבל המרכיב הנוסף, ואם יורשה לי, הקסום, באישיות שלה, הוא האהבה שיש בה לכל אדם.
"אני לא שופטת אף אחד, ואני גם מצליחה לראות מה שעובר על האנשים האלה. אני נוסעת בכל העולם במסעות הסברה ובפגישות עם קהילות יהודיות, ובשנים האחרונות זאת הפכה לתופעה של ממש: יש לא רק קהילות יהודיות, עכשיו יש בכל מקום גם קהילות של ישראלים. זה משהו אחר לגמרי. ויש להם המון סיבות טובות. ישראלית שפגשתי בקנדה סיפרה לי: 'תוך כדי הלידה של הבן שלי שמעתי בחוץ אזעקות ואחר-כך סירנות של אמבולנסים, כשהגיעו הפצועים לבית-החולים'. היא אומרת לעצמה 'לאיזה עולם אני מביאה את הילד הזה?' ומחליטה לעזוב, אפשר להבין אותה.
"הם גם מדברים על הבירוקרטיה שיש בארץ, על הלחץ הגדול שיש באוויר, על הלחץ הכלכלי. הם מספרים שקל הרבה יותר לחיות עם מה שהם מרווחים בחו"ל, שיש חופש לכולם ביום ראשון ויוצאים לטייל בנחת. העולם המודרני הוא עולם שבו יש לאנשים דרישות גבוהות מהחיים.
"אני תמיד אומרת להם שאני מבינה, אבל שמבחינתי אין לעם היהודי שום בית אחר. זה הבית שלי. זה בית מורכב, בית קשה, אבל בגלל שהוא הבית שלי, משימת חיי היא לעשות אותו בית טוב יותר. אני אוהבת את הארץ הזאת, ושילמתי עליה את המחיר הכי יקר, ודווקא המחיר ששילמתי הוא הסיבה שלי לא לחלום אפילו על עזיבה. זה גורם לי לרצות לעשות את הבית הזה להכי טוב שהוא יכול להיות. כנראה שיש הבדל בין הדור שנולד בגלות או שנולד בקום המדינה לבין הדור שנולד פה כשהכול כבר היה מוכן".
*
וכנראה שפרץ מדייקת בנקודה של הפער הבין-דורי. העניין הוא שיש תהליך של התרגלות, ויש דברים שלא מספקים את בני הדור השלישי. לצורך העניין דור אפס הוא הדור האחרון של הגלות. הדור של הסבים והסבתות שנרצחו בשואה או ששרדו אותה, והגיעו הנה באחרית ימיהם. הדור שאפילו לא העז לחלום. כשהם נאבקו על החיים במחנות הריכוז או כמו במשפחה שלי מצד אבי, באלג'יריה, באמת לא דמיינו שנגיע כל כך מהר לאן שהגענו.
אחריהם דור 1, שאלה ההורים שיש להם חזון, יכולת ואמונה בעצמם ובנצח ישראל, והם עושים את הבלתי ייאמן. הם מבססים את התשתית הפיזית: ערים, עורקי תחבורה, צה"ל, חברת החשמל, המוביל הארצי, אקדמיה, מערכת חינוך ומערכת ביטחון מפוארת. הדור הזה נלחם, ולא מאמין לגודל הניצחון ולמהירות שלו בששת הימים. הוא סופג את טראומת מלחמת יום הכיפורים אבל למרות ההפתעה הנוראה, מצליח להדוף את האויב. הדור הראשון חלם ומימש, וגם התרגש ממה שיש.
אחריו מגיע הדור השני, זה שכבר נולד לתוך מדינה, אבל רואה את שלבי ההתפתחות הראשונים שלה. הדור הזה הופך את ישראל לסטארט-אפ ניישן. הצלחות כלכליות כבירות, צמיחה אדירה בתל"ג, עלייה דרמטית ברמת החיים, ישראל מתברגת ב-OECD, הישראלי, בעיקר החילוני, הופך לאזרח העולם הגדול. הדור השני לוקח את התשתית שבנה הדור הראשון, מעמיק ומבסס אותה.
ואז מגיע הדור השלישי, זה שהחלומות של דור 1 בכלל לא מובנים לו, כלומר הם מובנים לו מאליהם. וגם ההעמקה והביסוס של כל אלה הם ממש לא פלא מבחינתו. גם מימוש החזון היהודי פחות מדבר אליו.
ואם התהליך הזה לא מספיק, פתאום מגיעה המלחמה. פתאום מתברר שיש מחיר מטורף לחיים פה. אנחנו אמנם מרגישים את עצמנו אנשים גלובליים, טסים לחופשות בכל העולם, עושים אקזיטי ענק ומנהלים עסקים מול לונדון ומנהטן, אבל בוקר אחד פולשים לתוך הבית שלנו כמה עזתים בכפכפים וקלצ'ניקוב, ומזכירים לנו איפה אנחנו באמת חיים.
ולא זו בלבד, רגע לפני התזכורת הנוראה הזאת, מתנהלת פה שנה של מאבק מר על הרפורמה המשפטית. אם יורשה לי לשער, רוב הישראלים שעוזבים, בכלל מכנים אותה "הפיכה משטרית".
*
אני עצמי נמנה עם הציונות הדתית, חי בקהילה כזאת, שולח את ילדיי לבני-עקיבא. רוב בני המשפחה שלי הם מהזרם החרד"לי, ומשפחתה של אשתי מהזרם הליברלי בציונות הדתית. בתוך כל המעגלים האלה אני לא מכיר ולו אדם אחד שירידה מהארץ עוברת לו בראש. לעומת זאת, מבין חבריי הציוניים שאינם דתיים, המחשבה על עזיבה נוכחת באחוזים מבהילים.
לפני כמה חודשים הוזמנתי למפגש בביתו של יזם הייטק בצפון תל-אביב. בסלון ישבו כארבעים איש, שרבים מהם עשו אקזיטים גדולים ובינוניים. כל קלישאה שנוגעת לישראל הראשונה תתאים לתיאור של מי שישבו שם. הם הרבה יותר אשכנזים, שמאלנים וחילונים מהישראלי הממוצע, ובאחוזים גבוהים מאוד הם בוגרי יחידות עילית או יחידות טכנולוגיות בצה"ל. גם הילדים שלהם מתגייסים לשירות משמעותי, אבל קשה לי לשער מה יהיה עם דור הנכדים: חלקם אולי כבר לא יחיו פה, חלקם ירגישו פחות שייכים.
את השווי של מי שישבו בסלון באותו ערב אפשר להעריך בכמה מיליארדי שקלים. אבל הכסף, כך התברר לי, ממש לא קונה רוגע. האווירה הכללית הייתה של בהלה. בעל הבית הוא אדם שמנסה לארגן את חבריו להוביל שינוי. הוא מנסה לרתום אותם להשתמש ביכולות ובקשרים שלהם כאמצעי להשפיע על שיח חוצה מחנות, ולא להרים ידיים ולברוח עם חשבונות הבנק. אבל רבים אחרים דיברו על הבחירות הקרובות כקו פרשת המים.
אותם מאות אלפים שעזבו, או ששוקלים כרגע עזיבה, הם ברובם האנשים החזקים ביותר בחברה הישראלית. הם בני השכבות הסוציו-אקונומיות הכי גבוהות, בעלי השכלה רחבה, אנשים שעשו שירות צבאי משמעותי ועמדו בחזית העשייה הציבורית, הכלכלית והביטחונית. והם בני דור 2 או 3, הסיפור היהודי-ישראלי כבר לא בוער בהם. הם חיים חיי רווחה ולא מוכנים להתפשר עליהם.
אבל אנשים עשירים הרי לא עוזבים כי יקר לחיות פה. המוטיבציה הכי משמעותית בקרב אוכלוסיות מבוססות, וגם אצל מעמד הביניים, היא ההרגשה שהמדינה בורחת להם מהידיים, שישראל היא לא מה שהייתה.
הם צודקים במידה רבה, ויש לזה כמה סיבות: דמוגרפיה של הציבור החרדי והדתי, פוליטיקת זהויות חריפה של שני מחנות שהפכו לאויבים ממש, וגם האלגוריתם של הרשתות החברתיות שנותן משקל יתר לתהליכים שליליים ומבליט אותם. יש בזה גם חוויות אובייקטיביות וגם סובייקטיביות. הם, בהכללה, בני האליטה המייסדת, וישראל קיבלה גוון דמוגרפי אחר. אלא שהגוון הזה בכלל לא חייב להפחיד אותם. הם מפחדים ממדינת הלכה, אבל לא מבינים שאין בעולם יצור שמסוגל לגרום למזרחי מסורתי לשמור שבת בכפייה, ולכן הם גם מפספסים את המבנה הנפשי של המחנה השני. הם לא בורחים מתוך חולשה פיזית כמו היהודי הגלותי שעלה ארצה אחרי השואה – הם עוזבים מתוך תחושת חנק, ויותר מכול בגלל אובדן התקווה.
*
המסר שחייב להיות מופנה אליהם כרגע לא יכול להיות הטפת מוסר ובטח שלא זלזול. הרי סביב השיח הזה אני נתקל לא פעם בתגובה: "רוצים לרדת? שירדו". יש אפילו כאלה שאומרים שהארץ מקיאה אותם. אבל המחשבה הזאת היא טמטום משווע. לא רק שאנחנו זקוקים להם. המרקם החברתי, האנושי, הכלכלי שלנו הוא כזה שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את השכבה הזו: שכבה חזקה של אנשים יצירתיים, חרוצים שבנו וביססו פה מוסדות מפוארים. אנשים ששילמו מיליארדי שקלים במסים, כסף שממנו כולנו נהנים.
לא רק זה, אלא שגם על פי כל תפיסה יהודית העם היהודי לא יכול להרשות לעצמו לאבד איבר מתוך האיברים שלו. יש ידיים ויש רגלים, יש עיניים ויש אוזניים, וגם ספרי הקבלה, כתבי הרב קוק שעליהם מתבססת תפיסת העולם של הציונות הדתית, וספר התניא של חסידות חב"ד, מבוססים על התפיסה שלפיה העם היהודי הוא גוף אחד שמחולק לאיברים שונים. לכל אחד יש את התפקיד שלו, כולנו תלויים זה בזה ולא יכולים להתקיים האחד בלי השני. זה לא רק הצורך במשלמי מסים חרוצים, זה גם ממש עניין של קיום רוחני.
לציונות הדתית, שבלטה מאוד במסירות שלה וגם במחיר ששילמה במלחמה הנוכחית, יש סיפור מארגן. אנחנו חיים כאן מכוח התנ"ך, מכוח אבות הציונות שבחרו לבסס את החיים שלנו דווקא כאן ולא באוגנדה. ציונות מתממשת דווקא בציון כי כאן חיו אבותינו הקדמונים, והם חיו כאן על בסיס הציווי האלוקי וההבטחה לירושת הארץ. ולכן רמת החיים שלנו, שהולכת ועולה, היא ברכה גדולה. אנחנו אפילו כבר מכורים אליה ממש, אבל היא לא הפרמטר שעל בסיסו נחליט אם להישאר או לא.
הציונות החילונית מאידך, נמצאת כרגע על פרשת דרכים. היא צריכה לבסס לעצמה את ההבנה של למה אנחנו חיים דווקא כאן, כי כאמור, לחיים דווקא כאן יש מחיר. אני משוכנע שהנהגה אחראית, מכל מחנה פוליטי, הייתה מקדישה לזה אנרגיה רבה: איך אנחנו עוזרים לציבור הציוני-חילוני לבנות לעצמו נרטיב קיומי חדש. איך עוזרים לו לזכור את האהבה הישנה של הדורות הקודמים.
ואיך יוצרים מחדש אהבה? בחזרה למרים פרץ: "אני זוכרת את עצמי בגיל עשר יושבת ליד הרדיו, מקשיבה בכל יום רביעי לתוכנית שבה אפי נצר לימד שירי ארץ ישראל. אני יושבת עם מחברת ועיפרון, וכותבת את המילים כדי ללמוד אותן:
בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת
וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל
"וזה מה שאני אומרת לכל האחים שלנו, אנחנו אוהבים את המולדת בשמחה ובעמל. הדרך הכי טובה ליצור אהבה היא בעמל, בעשייה, בתרומה, בבניין. בשיר הזה יש גם משפט: "מָה עוֹד לֹא נָתְנוּ וְנִתַּן". לא מה אני אקבל מהמדינה, מה אני יכולה לתת לה. המשימה של הדור הזה היא להאהיב את המדינה. מה הוא מבחן האהבה? לא כשקל, אלא בקושי. עכשיו זה העמל שלנו. ואתם, אנשים עם כל כך הרבה יכולות וכישורים, אל תלכו. תרתמו את כל הכוחות שלכם להיאבק על הבית שלנו. שיהיה הכי טוב שהוא יכול להיות. אנחנו רוצים אתכם איתנו. אנחנו לא יכולים בלעדיכם".
ולכן, בלי קשר לזהות של שום מפלגה כרגע, אחרי הבחירות, כל ממשלה שתוקם במעמד צד אחד בלבד, תגרום לצד השני תחושה שנגמרה לו המדינה. צו השעה יהיה שיתוף פעולה. לפחות מפלגה אחת מהמחנה השני שתיכנס לקואליציה כדי למוסס את הפחדים, את הבהלה, את אי-האמון המובנה, בדרך לתיקון שאנחנו כל כך זקוקים לו. בדרך לסיפור ישראלי חדש.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.08.26
