הדשא במרכז ניר עוז, שמאז 7 באוקטובר משמש בתור מתחם הספדים, הואר אתמול באור אחר לחלוטין. מוזיקה, מחצלות פרוסות, אנשים יחפים, בקבוקי בירה. מיני-וודסטוק בקיבוץ. אבל האטרקציה האמיתית הייתה שגיא דקל חן, שורד השבי שנחטף מהמקום, ואתמול הציג את אלבום הבכורה שלו: ״מינוס 1״.
תשעת השירים באלבום, כולל שיר שביצע עם ארקדי דוכין, נכתבו והולחנו בראשו של דקל חן במהלך 498 הימים בשבי. כעת הם יצאו לעולם וניתן להאזין להם בפלטפורמות המוזיקה השונות.
את האלבום בחר דקל חן להציג בקיבוץ שממנו נחטף. 3,000 אנשים הגיעו אתמול להאזין לו. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שמתקיים אירוע מסוג כזה בקיבוץ. ״זאת אמירה״, אומר לנו אחד הנוכחים. הדשא היה מלא עד אפס מקום.
"אלו שירים שכתבתי שם במנהרות בתוך המוח שלי", אמר דקל חן. "שירים שבהתחלה רק שיננתי ודמיינתי. ואז אחרי השחרור, כאן בשיבא, הוצאתי אותם מהפה בפעם הראשונה. מאז השירים פגשו אולפן, נגנים אמיתיים, ואפילו מורה לפיתוח קול. השיר הבא הוא ממש שלי, תוצרת חאן יונס".
למשתתפים באירוע חולקו חוברות שירים קטנות. התמונה בעמוד הראשי היא תמונתו של שגיא מהשלט המוכר של המאבק לשחרור החטופים, כשהיה בשבי בעזה. לאחר מילות השירים, בדף האחרון, הוא צירף מכתב אישי שאיתו גם פתח את המופע, ובו כתב: ״אני לא זמר, אני אבא ששר. מעולם לא התכוונתי להיות זמר, או לשיר. נחטפתי, לקחו לי הכל. התעוררתי שם בבית חולים עם יד חבושה שלא מגיבה, רגל מגובסת, אזוק למיטה, אפילו את העגיל הם לקחו. מה שהם לא לקחו פשוט כי לא ידעו, זה את הכוח האמיתי, מבפנים. זה עזר לי לשמור על התקווה, הבריאות והשפיות. המוזיקה הייתה שם בשבילי ברגעים הכי קשים, שירים של אחרים שהתנגנו לי בראש. אחרי מספר חודשים בשבי מצאתי את עצמי מתחיל ליצור שירים. לא יכולתי לכתוב אותם, שיננתי בראש את המילים, לא יכולתי לנגן או לשיר אותם, אז את המנגינות רק דמיינתי.
עם עידן רייכל
(צילום: אורית פניני)
"ב-15.2.25 שוחררתי מהשבי, לאחר יומיים, בלילה, בבית חולים (הנכון) הלכתי לחדר צדדי ועם קול של קרפדה ללא חמצן, בשקט, אפילו עם קצת בושה, הקלטתי לעצמי בטלפון את כל תשעת השירים, מילים ולחן. מספר שבועות אחרי, החלטתי שיום יבוא ואת השירים אוציא במופע. היום הזה נדחה בגלל ענייני רפואה, שיקום, משפחה, עזה, איראן, לבנון, ובעיקר כי לא יכולתי להרשות לעצמי להופיע כך כשעוד היו חטופים שהשארתי מאחור. אחרי דרך ארוכה, היום הזה הגיע. היום תצא לעולם המוזיקה, קודם כל בהופעה ואחריה האלבום כולו יצא אל העולם. לא במקרה את המופע הראשון אני עושה כאן בניר עוז, בבית שלי".
השיר הראשון נקרא ״שיר השירים״. וכך הוא שר: "שירים של חופשה, מזכירים לי תחושה. קרוואן, הר, ים, שלג, מדורה. עולים על טיסה, זוכר את כל המסע. לשיר מפה שירי חופש זה דבר קשה נורא. נזכר בפזמון משישי בסלון, שוחים שוקו וקפה ושומעים שירים שמחים. מתנות קטנות, רקדנו עם הבנות, זוכר גם ריח של עוגה ונשיקת מאוהבים. עכשיו אני שר כי מה כבר נשאר? זאת אהבה שמזכירה לי כך לנשום. שושנים עצובות, עכשיו יורדות הדמעות. מבטיח לחזור הביתה להשלים את החלום".
ניכר ששגיא נרגש מאוד על הבמה וקולו נשבר לא אחת. את שיריו הוא כתב בין היתר לאשתו וילדותיו. את השיר ״עוד לא יודע את שמך״ כתב לבתו שחר מזל, שנולדה כשהיה בשבי.
לפני השיר ״הפינה שלי״, שגיא מסביר שהוא כתב אותו לאחר שנתקל במראה אחרי חודשיים בשבי. "יש פה בדשא כמות פדויי שבי שזה לא נורמלי", הוא אומר במהלך ההופעה. "יש רגעים פשוטים שנצרבים בזיכרון. אחרי בערך חודשיים שלא ראיתי את עצמי במראה פתאום הגענו לחדר שהייתה בו במסדרון מראה. זה מסדרון צר, נמוך, חשוך, ואתה גם לא אמור לעצור, שלא לעורר חשד. אבל הצצתי. נראיתי נורא. נורא. פתאום חטפתי סטירה על זה שאני לא אותו בן אדם. היה לי שיער נפוח, זקן ארוך, ג׳ינג׳י, צלקות בלחי, עצמות פנים בחוץ. נראיתי פשוט חלש וזה שבר אותי״.
