כשנזכרים באלבומי האנפלאגד שיצאו מההופעות האקוסטיות שצולמו ל-MTV בימים שהרשת תפקדה כשומר המסך של חובבי המוזיקה, מתמקדים לרוב בשלושה. הראשון, של אריק קלפטון, הפך לרב מכר שהציל את הקריירה שלו. לעומתו, אלו של נירוונה ואליס אין צ'יינס תפקדו כמצבה. קורט קוביין, סולן הראשונה, מת כחצי שנה לפני צאת האלבום. ליין סטאלי מאליס אין צ'יינס סחב עוד כמה שנים, אבל אותה הופעה הייתה למעשה אקורד הסיום של ההרכב המקורי.
הסאונד של אליס אין צ'יינס נשען על גיטרות כבדות, לא על משהו שיכול להתקיים בלי חשמל. אבל האלבום שחגג לאחרונה יום הולדת שלושים וייצא בקרוב על גבי תקליט ויניל כפול, עדיין עובד, מפני שהוא לא מנסה להסתיר דבר.
עטיפת האלבום
(ללא)
ב-1996 סטאלי חזר לבמה לאחר תקופה ארוכה שבה כולם ידעו את סיבת ההיעדרות. לאורך הסט האקוסטי שומעים כיצד הוא נאבק עם הטקסטים, כמו למשל ב-Down in a Hole, והגם שהדבר גורם לכחכוח בגרון אצל המאזין, הקושי והכאב של הסולן הופכים את ההופעה הזו לאגדית באמת.
את התרומה של ג'רי קאנטרל, הגיטריסט וכותב מרבית השירים, קשה לפספס: הוא לא מנסה להציל את ההופעה, אלא רק ממשיך לנגן ולשיר כדי לאפשר לכל השאר לקרות סביבו. ההרמוניות בין השניים, למשל ב-Would?, עובדות אפילו טוב יותר מאשר בגרסה המקורית, כי כאן הפער בין הקולות נשמע כחלק טבעי מהשיר ולא כמו תרגיל וווקאלי. הבחירה לפתוח דווקא עם Nutshell מצהירה שזהו לא אלבום שמנסה לשכנע שהכל דבש, אבל הוא מתעד רגע ספציפי ואמיתי, ובגלל זה הוא נותר רלוונטי.
