אי-אפשר להאזין ל-Petal, האלבום החדש של אריאנה גרנדה, במנותק מהאירועים שעברו עליה בשנה האחרונה. יחסיה הסוערים עם אית’ן סלייטר, הביקורת המתמשכת על חייה והדיון הציבורי סביב המראה שלה. גרנדה היא האחרונה להתעלם מכך, והטקסטים באלבומה החדש עשירים ברמזים לעיתונות ולרשתות החברתיות ומתארים את תחושת הנרדפות המלווה אותה. הלב כמעט יוצא אליה, רק חבל שמדי פעם המוזיקה מפריעה לסימפתיה.
קשה להגדיר את Petal כאלבום נוצץ, בטח ביחס לאלו שגרנדה הוציאה עד אליו. ההפקה של איליה סלמנזאדה ומקס מרטין בחרה באיפוק – הרבה מקצבים איטיים ושכבות אלקטרוניות עמוקות יותר. זה אולי מרענן בהתחלה, אך עוד לפני שהאלבום הלא-מאוד ארוך הזה סוגר מחצית, זה הופך למעייף ולשבלוני, כמו למשל ב-Oh Well. גרנדה היא כנראה הווקאליסטית הכי טובה בפופ היום, אך הווירטואוזיות שלה מתפקדת גם כמנגנון הגנה, שלא תמיד משרת את האלבום.
עטיפת האלבום
לא מעט שירים מתוך ה-12 נשמעים כווריאציות על אותו מצב רוח מריר המלווה באירוניה דקה. לאורך יותר מדי רגעים יש תחושה שגרנדה עסוקה יותר בניהול התדמית שלה מאשר בכתיבת שירים בלתי נשכחים. ואולי זו רוח התקופה, שבה כוכבי פופ מנהלים טיפול פסיכולוגי מול המיקרופון. רק שאצל גרנדה, הטיפול הזה נשמע לפעמים מחושב מדי. הכאב אמיתי, אבל האריזה המהוקצעת מטשטשת את העוקץ. על אף כל אלו, Petal רחוק מלהיות כישלון אמנותי, בוודאי ביחס לתוצרים הגנריים שיוצאים מהמפעלים של הקולגות של גרנדה. אבל הוא גם מוכיח שבניגוד לקלישאה, לא מכל משבר אישי נולדת יצירת מופת.
