אם הייתה לי פינה קטנה ליד אוזנו של הנשיא הייתי לוחשת לו שלוש מילים: קח את הכישלון וברח. טראמפ נמצא עתה בנקודה בה הוא יכול לחתוך הפסדים, למחות מעט את החרפה שדבקה בו ברחבי העולם: הוא הפסיד מול איראן. התבוסה שלו, כמו חולשתו, מובנים גם לגנרלים שלו: מפקד הצבא אמר לפני כמה ימים שצריך לבנות אסטרטגיית יציאה מאיראן.
עכשיו, מי כמוהו יודע שאי אפשר להשאיר לנצח את הכוחות האדירים האמריקאיים באזור רק כדי לעשות עוד מאותו דבר מבלי להביא להכרעה.
הנשיא האמריקאי הוא בור ועם הארץ בכל הקשור למדיניות חוץ, אבל הוא אשף במופעי ליצנות. טראמפ בהחלט יכול לארגן לעצמו להקת מעודדות ולומר, עם הרבה רעש וצלצולים - שהניצחון שלו מול איראן הוא פנומנלי. שמגיע לו פרס נובל לשלום. וכמו כל נרקיסיסט מצוי, הוא גם יאמין לשקריו ויתהלך במסדרונות הבית הלבן כאילו היה נזר הבריאה.
כשיצא למלחמה באיראן, הוא דיבר בקול תקיף, חשב שיוריד את האומה הפרסית על ברכיה. פצצות חכמות וחמקנים בשמיים אינם יכולים להביא ניצחון אם מאחוריהם לא מסתתרת תבונה ואסטרטגיה ברורה.
טראמפ הבטיח בראש וראשונה להוציא משטח איראן את האורניום המועשר. "אם לא יתנו ניקח בכח". אחר כך אמר שהאורניום בעצם לא מעניין אותו. בחלוף שעות, הוא אמר שאם לא יבואו להסכם הוא ישמיד את הציוויליזציה האיראנית ויפתח מעליהם את שערי הגיהינום.
טראמפ חשב שלהכניע את איראן זה כמו להחליף מים ירוקים במים כחולים בבריכת ההשתקפות בוושינגטון, לבנות אולם נשפים בבית הלבן, או להקים שער ניצחון שהוא כמובן גדול יותר מזה של מקרון. היה לו שותף רברבן מוכה היבריס, לא פחות ממנו ,שנתן לו להבין שהעליונות הצבאית המשותפת לארצות הברית וישראל יכולה להביס את איראן ועל הדרך גם לסלול נתיב להחלפת משטר האייתולות.
טראמפ פמפם לכל העולם שהוא אמן העסקה המוצלחת. הוא יצא לדרך חדור נקמה: התעקש כמו ילד מגודל להראות לעולם שהוא יכול להביא עסקה טובה יותר מזו שהביא שנוא נפשו והיפוכו הגמור: ברק חוסיין אובמה, כפי שהוא נוהג לכנות אותו בבוז עמוק. זאת הסיבה שהוא קרע לגזרים את הסכם אובמה, שהיה טוב לדעת מומחים ישראלים ואמריקאים.
לטראמפ אין ניצחון צבאי, וגם אין עיסקה. מצר הורמוז היה פתוח לפני המלחמה. כשהמצר סגור לא רק כלכלת העולם עולה באש, גם הכלכלה האמריקאית נשרפת, והאזרח האמריקאי מואס בישראל כי הוא רואה בה האשמה לכך שכספי המסים שלו משמשים לצורכי מלחמות ישראל, והמחיר שהוא צריך לשלם כדי למלא מיכל דלק במכוניתו עולה לשחקים.
המשענת האמריקאית בראשותו של טראמפ הפכה למשענת קנה רצוץ שנזקיו לא רק מתסכלים אלא גם הרסניים. הנשיא שהבטיח מזרח תיכון מוזהב ושקט, הפך לנשיא החורבן של האזור. הכאוס שחולל נכנס לאזור הדמדומים. לא שערי גיהינום ולא לחיצת יד להסכם. הוא עדיין יכול להכריז על ניצחון, למרות שזה כישלון ולשחרר את האזור. אצלו הרי מלחמה זה שלום, ובערות היא כח, גם אם לא קרא את אורוול. לנשיא החורבן של המזרח התיכון יש עדיין אפיק: לשאת את נאום הניצחון המפוברק ולתת לאיזור להחלים.
