מותר להניח שזה השלב בשנה שבו חיים רביבו עושה חושבים. אולי, הוא אומר לעצמו, אם היה מגדל את הילד להיות כנף שמאל, או סתם קשר 8 – כמו שכל הורה שפחות מבין בכדורגל עושה – הסאגה הקבועה של תקופת ההעברות הייתה נמנעת, והפריצה של הילד החוצה מישראל הייתה מגיעה סוף-סוף.
קחו למשל, רק בשביל ההשוואה, את סייד אבו-פרחי. חד, מהיר, בועט בשתי הרגליים. נכס. ועדיין, אם תשאלו אוהד מכבי ת"א ממוצע, אבו-פרחי או רביבו, העדיפות תלך לאחרון. הגול שלו בגמר הגביע עוד יושב חזק בראש. ובכל זאת, אבו-פרחי ישחק בחו"ל. קל. שישה מיליון דולר דמי העברה, לא כולל מיליון במענקים. ואצל רביבו מקיזים זיעה כדי למצוא קבוצה בפחות מחצי.
תגידו, רביבו רוצה אירופה; תגידו, מורכב למצוא קליינטים שיפתחו את הכיס בשביל מגן שמאלי, לא רק בישראל, בכלל; תגידו, הקלטות של רביבו מלאות במהלכים התקפיים מפוארים – רק שאצלו, בניגוד לאבו-פרחי, הקונה בודק קודם את התוצר הדפנסיבי, וההוא שרץ על הקו נראה מרחוק קטן מדי; תגידו, חלק מהסגולות של רביבו, עקשנות ואומץ בראשן, הן לא משהו שסוכן יכול להעביר בשיחת טלפון. הכל נכון. השורה התחתונה היא שאת הערך של רביבו, בעיני הקבוצה ובעיני האוהדים, קשה לתרגם לאקזיט.
(רדאד ג'בארה)
מוזר. נוצר מצב שבו לכולם יש זכות להרגיש מתוסכלים. למכבי ת"א, כי היא לא יכולה להרוויח יותר מדי על המגן השמאלי הטוב ביותר שגדל בישראל; לחיים רביבו, כי תראו איזה כישרון גידל. מה, לא מגיעה לו עמלת אבא? כלומר, שסוכנים מכל העולם ישבו לו על האוזן; וכן, גם לשחקן עצמו יש זכות להרגיש מתוסכל. הוא נשאר בעונה הקודמת בישראל כי הקבוצה שלו לא קיבלה את מה שרצתה, והיה מקצוען עד הסוף. לא מגיע לו שיקשו עליו שוב. סאגת המשחק הראשון של מכבי ת"א בבאטומי, שממנו ביקש להיעדר, מלמדת שגם לו יש סף ספיגה.
עמדת המגן השמאלי לא מתגמלת, את זה כולנו יודעים. מסתבר שזה מסובך אפילו יותר מחוץ לדשא.
• • •
בא לי להגיד איזו עונה מצפה להפועל באר-שבע. בא לי להגיד: יש פה את הקבוצה הכי מוכנה לליגה, והיידה, שחררו נצרה, יש פה די-9 דוהר. אבל האמת היא שהאלופה מגיעה מותשת לליגה. ה-0:2 על הכוכב האדום, פלוס ה-0:1 מהמשחק הראשון, מתעתעים. לא הייתה פה עליונות מקצועית, רק מנטלית.
ובסוף, באר-שבע הזיעה בשני המשחקים האלה בשביל חצי עונה. לוקאס ונטורה ירד לחדר ההלבשה כאילו סיים איש ברזל, אליאל פרץ כמו אחרי שעתיים באיקאה. לא אומר את זה, חלילה, בקטע רע. פשוט בזמן שכולנו באופוריה מההישג, מותר לשקף גם את מה שראינו. ראינו קבוצה טקטית, מאומנת, ממושמעת, ראינו סינרגיה. ולצד זאת ראינו קבוצה נרדפת, לא רודפת. ראינו קבוצה נטולת דן ביטון וקינגס קאנגווה, כלומר נטולת ברק. ראינו קבוצה שאלמלא משחק מעברים עייף ומתפרצות על ארבעה קמ"ש, הייתה נותנת ארבע.
לבאר-שבע יש קודם כל את מיגל ויטור, ונטורה ופרץ. השלושה הם לא סתם שלד, הם קורות הבטון הכי יציבות בליגה. ויש לה כוח-על לתסכל יריבה. אבל היכולת לתסכל לא יכולה להיות תוכנית אב לעונה שבפתח. עם המענק של תשעה מיליון יורו על העלייה לשלב הבא, נדרש קוסם. או לפחות מישהו שיודע להניע במהירות ובתחכום באמצע. אפשר עם הכסף הזה להחזיר את קאנגווה?
