לא מעט שאלות של קוראים הצטברו על צג המחשב שלי. להלן מבחר מהן.
1. בהלת ההגירה. בשלוש השנים 2023 עד 2025 יצאו מישראל לחו"ל לתקופה רציפה של שלושה חודשים כ-270 אלף תושבים שאינם עולים חדשים (נמצאים לפחות שלוש שנים בארץ). מה אומר המספר הזה, המצוטט לאחרונה כעדות ל"גל הגירה חסר תקדים"? שואלים הקוראים. התשובה: הוא לא אומר כמעט כלום. לפי הגדרה בין-לאומית שאומצה גם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מהגר הוא אזרח העוזב את ארצו למדינה אחרת לפרק זמן של 270 ימים בשנה, מהם שלושה חודשים ראשונים ברציפות. לכן, כדי לדעת אם פלוני-אלמוני ראוי להיקרא "מהגר", יש להמתין שנה שלמה לאחר שעבר את ביקורת הדרכונים. מי שיצא את הארץ בסוף דצמבר 2025 ייחשב למהגר רק אם בילה בַּנֵּכָר 270 יום עד סוף דצמבר 2026.
מקום לדאגה, אבל לא להיסטריה. לא כולם טסים בכיוון אחד
(יריב כץ)
כדי "לקצר" את התהליך הסטטיסטי השתמשו שלושה כלכלנים מאוניברסיטת ת"א, הפרופסורים איתי אטר ונתאי ברגמן והדוקטורנט דורון זמיר, בשיטה אחרת. הם הפנו את הזרקור לישראלים שנמצאים בחו"ל ברציפות שלושה חודשים בשנה האחרונה ואינם, כאמור, עולים חדשים. החוקרים לא טענו שתקופת היעדרות כה קצרה, במציאות המלחמתית הסוערת ששררה בארץ, עם סגירת שמיים תכופה, ביטולי טיסות, מחירי כרטיסים לא סבירים וחרדה גדולה, מעידה על היות מישהו "מהגר". הם כן הוכיחו שהנתון התלת-חודשי יכול לשמש איתות סביר להיחלשות או להגברה של מגמת ההגירה, כשזו תפורסם במלואה לפי ההגדרות המקובלות.
התמונה המסכמת היא אם כן כזו: בשנים 2023 ו-2024 היגרו מהארץ כ-50 אלף ישראלים שאינם עולים חדשים בשנה, בהשוואה ל-32 אלף עד 35 אלף בשנים קודמות "נורמליות". בהסתכלות על הנתונים התלת-חודשיים מעריכים שלושת החוקרים שמספר דומה, בין 48 אלף ל-50 אלף, היגרו גם בשנה שעברה. זהו גידול של כ-15 אלף בשנה במספר המהגרים מישראל בשנות המלחמה הקשות. אפשר לפרש אותו לצד המקל - הגידול בהגירה הוא רק 0.15% מאוכלוסיית המדינה. ואפשר לצד המחמיר - הגירת הוותיקים גדלה בשלוש השנים שחלפו ב-50%, וזו עובדה מעוררת דאגה. רשות המסים מצידה מעריכה בפרסום מיוחד את הפסד המס לקופת המדינה מגידול בהיקפי ההגירה בכ-700 מיליון שקלים בשנה. הסכום יחסית זניח, אך מחברי המחקר, ד"ר אריאל גרייזס ונילי בן טובים, מודאגים בעיקר מכך שקצב העוזבים בשכבת אוכלוסייה "חזקה ואמידה" — במיוחד בענפי הייטק ובריאות — כפול ומשולש מכפי שהיה בעשור הקודם. הסיבה המשוערת: המהגרים הישראלים המשכילים, המבוקשים ובעלי המשכורות הטובות לא רוצים ולא מוכנים להמשיך לממן במסיהם את המגזר שאינו עובד, אינו לומד ואינו משרת את המדינה.
2. הנה לא באה הרכבת. בארבע שנות כהונתה של ממשלת נתניהו הנוכחית נוספו קצת יותר מ-20 ק"מ של מסילות רכבת שלמות בפרויקטים גמורים. כ-5 ק"מ של מסילת רכבת חדשה בשנה, כ-500 מטר בחודש. בדיחה על חשבוננו.
הפיגורים בעבודות הפיתוח של רכבת ישראל ארוכים מאוד, בדרך כלל בני שבע שנים. פרויקט חשמול רשת הרכבות, שצריך היה להסתיים ב-2020, ייגמר, אולי, בעוד שנה. מסילות רביעית וחמישית באפיק איילון, שתוכננו להיפתח לפני שנתיים, ייפתחו לתנועה מלאה בעוד חמש שנים. רכבת העמק טרם זכתה למסילה שנייה ולקישור עתידי למערך רכבות ירדני. הקטע הקצר החדש של "המסילה המזרחית" אמנם הוכרז כפתוח, אך הוא חד-מסילתי, לא משולב ברשת ארצית ומופעל על ידי קטרי דיזל מזהמים. משבר התחבורה הציבורית צפוי רק להחמיר.
3. טורקי חזק. באחרונה, התלונן קורא ערני, החליטה אחת מחברות הלוויין והכבלים על דעת עצמה להוריד מהמסך הלא-אינטרנטי (לא סטרימינג) שלה ערוצי חדשות, רדיו, תרבות ומוזיקה ולהעלות במקומם סדרות טורקיות, נוספות על עשרות שכבר משודרות.
מכאן השאלה שנשאלתי: כמה סדרות טלוויזיה ישראליות משודרות בטלוויזיה הטורקית? התשובה ידועה: אפס. זה קורה לא מפני שיש בארץ ביקוש מטורף לטלוויזיה טורקית, הידועה ברמתה העלובה ובסדרות הקיצ'יות שלה. המניע הוא כסף: זכויות השידור של התוכניות הטורקיות עולות לחברות ישראליות פרוטות, אם בכלל. אז מרבים לשדרן.
מסקרן גם לבדוק מה קרה לסחר החוץ של ישראל עם טורקיה, לאחר שהנשיא ארדואן אסר על טורקים לסחור איתנו. היצוא מישראל לטורקיה אכן ירד מ-600 מיליון דולר ב-2024 לכמעט אפס בחצי הראשון של 2026. היבוא מטורקיה, לעומת זאת, עומד על כמיליארד דולר בשנה, הן אשתקד והן - בחישוב שנתי - במחצית הראשונה של 2026.
הטורקים לא קונים תוצרת ישראל, אבל מוכרים לנו את תוצרתם, גם ה"תרבותית". הדדיות, לא?
4. כבר לא תוצרת הארץ. הפעילות המתוקשרת של הממשלה לטובת יבוא מזון יוצרת את הרושם שלפיו ישראל היא מדינה של חקלאות המספקת את רוב, אם לא כל, צריכת המזון של תושביה וחוסמת יבוא. עובדה או מניפולציה, שואלים הקוראים. המקור האמין לבחינת משקל היבוא ב"צלחת המזון" הישראלית הוא המחקר המתמשך של מוסד שמואל נאמן בטכניון בסוגיית ביטחון מזון. בדוח האחרון, פרי מחקרם של פרופ' אייל שמעוני, סימה ציפרפל ונעמה שפירא, נכתב: "לישראל תלות גדולה ומסוכנת" ביבוא מזון. היבוא, מסתבר מהמחקר, מספק 95% מאספקת הדגים, 94% מאספקת הדגנים ומוצריהם, 86% מאספקת האגוזים והגרעינים, 71% מהקטניות, 100% פלוס מאספקת הסוכר, הממתקים והדבש, 54% מהבשר האדום, 33% מהירקות, 21% מהפירות ו-7% מהחלב ומוצריו. ובשורה התחתונה, רק כחמישית (20%) מסך כל צריכת הקלוריות בישראל מקורה בתוצרת-הארץ (לפי "מדד הסתמכות עצמית על מזון"). עורכי המחקר ממליצים לצמצם את התלות ביבוא מזון ולהגיע לשיעור מאוזן, לדבריהם, של 50%. זאת בהתחשב במשברי אקלים, בגידול אוכלוסייה, בסיכונים ביטחוניים, בבידוד גאוגרפי ובמדיניות לעידוד תפריט אוכל בריא.
ממצאים אלו ונוספים נפלו על אוזניים ממשלתיות אטומות. אמנם משרד החקלאות (שהסב את שמו למשרד החקלאות וביטחון המזון) והשר אבי דיכטר פעלו במרץ לעידוד המעבר לתוצרת חקלאית מקומית במקום המיובאת, אך התפיסה השלטונית הדומיננטית הייתה ונשארה הפוכה: ככל המרבה ביבוא מזון הרי זה משובח. ולעזאזל העובדות.
5. ביטחון, לא כלכלי. בעת מגפת הקורונה ב-2020 העלה ראש הממשלה דאז והיום בנימין נתניהו רעיון גאוני ומופרך: ישראל תקים בעיר ירוחם מפעל לייצור חיסונים, ותשתחרר מהתלות בחברות תרופות זרות. את החיסון הישראלי המקורי לקורונה יפתח המכון הביולוגי הממשלתי בנס-ציונה. הרעיון, למזלנו, קרס לפני שהושקעו בו מיליארדים. אבל 250 מיליון שקלים בכל זאת התגלגלו לבוץ.
רעיון האספקה העצמית - אוטרקיה - לא עזב את נתניהו. בשבועות האחרונים הוא לבש צורה חדשה: ראש הממשלה "הורה" להגדיל את תקציב הביטחון בעוד 400 מיליארד שקלים ב-10 השנים הבאות, כדי להתנתק מתעשיות צבאיות גלובליות ולהשיג אי-תלות מלאה בהצטיידות צה"ל באמצעי לחימה חדשים.
האם זו גישה נכונה? שואלים מספר קוראים החוששים, בצדק, מהשלכותיה. תעשיות ביטחון ישראליות המתמחות בתחומי ייצור ייחודיים זכו למוניטין בין-לאומי ולהערצת גנרלים מצבאות העולם. זה יתרונן התחרותי הטכנולוגי, ואותו יש לטפח. את אמצעי הלחימה האחרים עדיף לקנות בחוץ ולא לנסות לייצר בארץ, לדוגמה, מטוסי חמקן ופצצות חודרות כל בונקר. מסוכן מדי ויקר מדי לרתום למטרות לא-ריאליות אלו ודומיהן מאות מיליארדי שקלים בגלל הפנטזיה של נתניהו על עצמאות ביטחונית מוחלטת.
מאוקטובר 2023 הסתכמו תקציבי מערכת הביטחון במצטבר ב-550 מיליארד שקלים, לפי נתוני האוצר. הנחיית נתניהו החדשה תעמיד אותם על 170 מיליארד שקלים בשנה, סכום כפול מממוצע שנתי של תקציבי הביטחון עד 2023. כלכלת ישראל, החברה בישראל, עלולות להישבר תחת נטל נוסף כה כבד. זה הזמן לשנות את סדר העדיפויות.
