המפלגה בחרה לקיים את הכנס שלה בירושלים, שלשום בערב, בבית מורשת יהדות צפון אפריקה. היוזמה באה מהפעילים במקום, אבל המיקום לא היה מקרי. קמפיין הבחירות העתיר על גדי איזנקוט סוגיית זהות שאף פעם לא העסיקה אותו. כשהיה בצבא הוא נהג לומר שילדיו הם ממוצא אפרו-אמריקאי: אבא מאפריקה, אמא מאמריקה. הוא לא חוזר על האמירה היום, לא בפומבי.
הוא ביקר בבית המורשת פעם אחת, לפני חמש או שבע שנים. היה גם טיול משפחתי במרוקו, כולל ביקור בקבר של סבא שלו, במרקש, וביקור משפחתי בפורטו, פורטוגל, שחשף פרק אחר, מרתק, בתולדות המשפחה. לא כתבתי טיול שורשים כי אני חושב שהשורשים של איזנקוט הם בטבריה בה נולד, באילת בה גדל, בכל מקום בארץ שבו דרכה כף רגלו. אין לו ארץ אחרת. השילוב בין עבר צבאי מוערך, שכול במלחמה, מוצא עדתי מחמם לב, רקורד נקי בכל מה שנוגע לכסף, כבוד או כוח, וישירות שמנוגדת לכל מה שנקשר לפוליטיקה עשו את העבודה. הוותיקים נוהרים לכנסים שלו: הוא מזכיר להם את רבין.
למד לשדר קרבה, לחייך למצלמה, להתחבק. איזנקוט בירושלים שלשום | אלכס גמבורג
(אלכס (אלכסנדר) גמבורג)
אלה הימים הטובים של הקמפיין שלו, ימים של עלייה מתונה בסקרים, בעיקר בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה. הפער שנוצר בינו לבין ראשי המפלגות האחרות באופוזיציה הפך מהפתעה גמורה לעובדה קיימת. נתניהו ומנגנון התעמולה שלו הפנימו את השינוי; גם התקשורת. הוא היה רוצה שבנט וליברמן יכירו בו לפני הבחירות כמועמד הגוש לראשות הממשלה אבל יודע שהסיכוי שזה ייקרה קלוש. הוא מניח שהאופוזיציה תצעד לקלפי בארבעה ראשים – אולי חמישה: ליברמן, בנט, איזנקוט, גולן, טרופר.
אני חושב שנתניהו יעשה בחוכמה אם יציע עימות טלוויזיוני שיציב את שלושת מועמדי האופוזיציה מולו: שלושה מול אחד. בקמפיין הבחירות של 1999 איציק מרדכי, מועמד מפלגת המרכז, הנחיל לו מפלה ניצחת. מאז הוא מסרב בעקביות להתייצב לעימותים, אבל הפעם, מול הרכב רב משתתפים, הוא יכול לשפר את מצבו. איזנקוט הציע לו עימות אחד-על-אחד. עימות כזה יהפוך בהכרח למשפט שדה על ניהול המלחמה: מי הציע מה ומתי, מי ברח מאחריות ומי לקח אותה. נתניהו לא השיב.
מערכת היחסים בין השניים ארוכת שנים. איזנקוט שירת כרמטכ"ל תחת נתניהו ותחת שרי הביטחון יעלון וליברמן. יעלון היה שר ביטחון דומיננטי. לאחר שהתפטר הפך איזנקוט לדמות הדומיננטית. נתניהו התהדר בציבור בתואר מר ביטחון אבל איזנקוט ניהל אותו, לא להיפך.
התחנה הראשונה של המועמד בירושלים היא קפה סיבריס, שממוקם באמצע הדרך בין מתחם בלפור לביתו הרשום של נתניהו, במורד רחוב עזה. לקחתי מונית בתחנת הרכבת: הנהג היה לבוש כחרדי. זקן ארוך, לבן, עיטר את פניו. תמונה של הרבי מלובביץ' הודבקה במרכז לוח המכוונים. הרדיו היה מכוון לאחת מתחנות נתניהו. שני שדרנים צייצו בקולי-קולות. התקשיתי להבחין ביניהם: בתחנות האלה כולם נשמעים ברדוגו. הצייצנים אמרו שכל השמאל שקרנים. רק דבר אחד הם רוצים: לסלק את נתניהו. הם חזרו בכל משפט על המילה "איזנקוט", בהיגוי אשכנזי, אידישאי, איייזינקוט. בפיהם היא נשמעה כמו קללה נוראה, כמו וולדמורט בספרי הארי פוטר.
תנמיך בבקשה את הווליום, אמרתי לנהג. הוא סירב.
נדהמתי. למה, שאלתי.
"כי אלה דברי אמת", צעק. "אני רוצה לשמוע".
איזנקוט מקבל כל יום את ריכוז התקשורת היומית – כל מה שנאמר ונכתב עליו ועל מפלגתו בכל הערוצים, בכל האתרים. הוא קורא כל מילה. החולשה הזאת מלווה אותו מימיו בצבא: הוא קורא, מתייק בראשו, זוכר ולא סולח. שמעון פרס היה מתלונן מרה על דברים שנכתבו עליו, ומייד מתחיל לחזר אחר המבקר התורן. נתניהו היה מתלונן לעורכים, לבעלים. רבין הסתפק בהנפת יד מבטלת, מלמעלה למטה. שרון היה לועג, בסרקאזם חד, בדרך כלל לגופו של אדם.
איזנקוט צולל לפרטים. הוא חייב להוכיח לעצמו, אולי גם לאחרים, שאין בדברים אמת. העובדה שמדובר בשקרנים מושבעים, שאין טעם להתווכח איתם, מי שמאמין מאמין, מי שלא מאמין לא מאמין, לא עוזרת לו להפוך דף. הוא זוכר הכל, גם את הסיפור האישי של כל מי שמשתלח בו, את החשבון, את המניע. כמו האלוף בריק, למשל, שמשתלח בו יום יום, במאמרים, בראיונות.
נתניהו, שבאמצעות שליח מונע מאיזנקוט אבטחה הולמת, צריך להביא בחשבון את הזיכרון של האיש אם וכאשר.
שריטה מכדור 7.62
האירוע בקפה נועד לסטודנטים. את הרחבה שנשפכת לרחוב מילאו כחמישים נשים וגברים, חציים צעירים. שניים חבשו כיפות. ציפיתי שיגיע למדרכה מישהו שייצעק "רק ביבי" אבל אף אחד לא הגיע. לאחר נאום קצר הוא מזמין את הנוכחים להציג שאלות. הקהל משוכנע: יותר משהשאלות מבקשות תשובה הן מבקשות להשפיע על סדר-היום שלו כראש ממשלה. מה עם החינוך, מה עם התחבורה, מה עם ירושלים. השאלה הראשונה היא על גיוס החרדים. התוכנית שאימץ איזנקוט לוקה בתסמונת של כל התוכניות שהוצגו בעבר: היא מורכבת מדי, בלתי-ניתנת לביצוע, בלתי-ניתנת לשיווק. התוכנית של בנט הרבה יותר קומוניקטיבית: להעניש את החרדים בכיסם. את זה הבוחרים מבינים.
שואל אחד הבהיר שלא יצביע בעדו. השאלה שלו הייתה נוקבת: מדוע איזנקוט לא לקח אחריות על מחדל ה-7 באוקטובר.
"סיימתי את כהונתי כרמטכ"ל חמש שנים לפני ה-7 באוקטובר", אמר. "בכל זאת אני שואל את עצמי מאז מה הייתי יכול לעשות טוב יותר. הכנתי תוכנית נגד חמאס שהופעלה לא נכון במבצע שומר חומות. אני אומר את זה בלשון המעטה. עם הדברים הטובים שעשיתי עשיתי גם שגיאות. בניגוד למי שלא לקח אחריות אני לוקח אחריות. לכן נקים ועדת חקירה.
"מישהו אמר שחרוט על המצח שלי מחדל ה-7 באוקטובר. מה שחרוט על המצח שלי הוא שריטה מכדור 7.62".
העיקר באירוע, כמו באירועים הבאים, איננו הדיבורים אלא ההתקהלות אחר-כך. כולם רוצים סלפי, יחד ולחוד. בגלל הרשת זה קורה היום לכל מועמד, אבל את איזנקוט קל יותר לחבק, קל יותר לאהוב. הוא למד להיענות לציפיות הציבור, לשדר קירבה, לחייך למצלמה, להתחבק עם אנשים שאיננו מכיר. הוא עדיין רושם לעצמו, בדיו אדומה, ראשי פרקים לדברים שהוא מבקש לומר. נדמה שהפריחה בסקרים האחרונים לא עלתה לו לראש.
בכנס שסיים את היום הקהל היה מבוגר, חילוני ברובו, מבוסס. ירושלים עיר גדולה, אבל החילונים בה מעט. הרופא הוא קליינט של רואה החשבון שעובד עם עורך הדין שהולך לפרלמנט יום שישי עם מוכר המכוניות. חלק מהבאים, מצביעי מפלגת העבודה בעבר, מתלבטים בין איזנקוט ליאיר גולן. אשה קמה לשאול: "אם יהיה תיקו בבחירות, האם תציל את נתניהו כמו שגנץ הציל אותו? תענה לי בכן ולא".
"נתניהו היה ראש הממשלה ב-7 באוקטובר", השיב. הוא סיים את דרכו בפוליטיקה הישראלית". הקהל הגיב במחיאות כפיים נלהבות.
הביקורת העיקרית שלו על נתניהו נוגעת לתקופה שאחרי ה-7 באוקטובר. "הוא הפקיד את הביטחון שלנו בידי האמריקאיים", אמר לי. "במצוקה שלו הוא שורף את כל הסודות".
שאלתי אותו מה חשב על תוכנית המוסד לחילופי שלטון באיראן. האם חשב שיש סיכוי להשליט על איראן את אחמדינג'ד.
"אמרתי בזמן אמת שזה סיפור מטומטם", אמר. "כמו הסיסמה ניצחון מוחלט. לנתניהו יש ראש שיווקי, לא ראש אסטרטגי".
שאלתי אותו איך הוא היה פותר את בעיית עזה.
"המטרה הייתה לגמור את חמאס תוך שנה", אמר. "המטרה לא הושגה. נתניהו אמר כן לטראמפ על תוכנית 20 הנקודות אבל לבוחרים הוא אמר לא. עכשיו אין דרך להגיע לפירוק חמאס ולאבטחת היישובים אלא בהדרגה, בשילוב של מקל וגזר. אסור לסגת לפני שחמאס מפורק".
שאלתי על לבנון. "מה שצריך לעשות הוא פירוז מוחלט מדרום לליטני, פירוק חזבאללה מנשק כמטרה לעתיד, הצבת כוח רב-לאומי במתכונת הכוח האמריקאי בסיני ורצועת ביטחון – אני לא יכול לומר כרגע מה רוחבה".
אחד השואלים אמר שמה שקורה בגדה, עם אלימות המתנחלים, מזכיר לו את מה שקורה בגרמניה. איזנקוט פתח בחולשת הצבא. "נתניהו הרס את הצבא. מערכת הביטחון מוחלשת, בעקבות ה-7 באוקטובר. הוא ריסק את הקומה האסטרטגית: אין קבינט, אין ממשלה, אין ועדת חוץ וביטחון".
הוא הציע למועמדים האחרים לקבל את העקרון שמי שמוביל בקלפי הוא המועמד של הגוש לראש הממשלה: "הצעתי את זה גם כשהיו לי שבעה מנדטים בסקרים", אמר.
"נתניהו אומר, כמו חזבאללה, כמו איראן, אני אנצח באמצעות הפסד. אם הבחירות ייגמרו ב-58 מנדטים למפלגות הציוניות ו-52 לגוש השני, הוא יגיד, אין לכם ממשלה. אני אומר, 58 מול 52 זה רוב ציוני מובהק. חד משמעית. ה-52 שלו לא יקבעו לנו את הסטנדרט. אשר לערבים, שיעשו את החשבון שלהם. אני לא אפנה אליהם. מי שרוצה שימשיך שלטון נתניהו שלא יצביע; מי שרוצה שינוי שיתמוך בהחלפת הממשלה".
אחד הבאים, עטור זקן, ביקש לדבר. "שמי הושע בן-שלום", אמר. "אין לי המלצה במי לבחור אבל אני יכול לתת עדות אופי. אני שירתי תחת גדי איזנקוט. הייתי מפקד חטיבת כרמלי. זה האיש: אמיץ, חכם, ישר, בעל יכולת ביצוע".
בן-שלום הוא היום רב חסידי, האדמו"ר מפאשקאן. הקהל היה מוכן לשאת אותו על כפיים, אבל הסתפק בסלפי עם המועמד.
הכבוד של קוסרה
קוסרה, כפר צנוע בגזרת שכם, זכה שלשום לכבוד גדול. כל שדרת הפיקוד של פיקוד המרכז, מהאלוף דרך המאו"ג ועד לאחרוני הקצינים, התייצבה שם, בחגור מלא. גם מפקד מג"ב ביהודה ושומרון התייצב, ומאות לובשי מדים, שוטרי מג"ב וחיילי גדוד 51 של גולני, שהוחזרו בבהילות מרענון לאחר לחימה בלבנון. המשימה הייתה מאתגרת; המבצע נועז: יום אחד ילמדו את פרטיו בטובים בבתי הספר הצבאיים בעולם. הסרת הסככה, זאת הייתה המשימה, לא כשם קוד צבאי, שאגת הארי, עם כלביא, אלא כקביעת עובדה.
יום קרב מפרך, עטור גבורה: אילו אלתרמן היה בחיים הוא היה כותב עליו שיר. בתום הקרב הסככה הוסרה. לאחר כמה שעות קמה מחדש, ושוב הוסרה. אתמול בבוקר התבשרתי ממקור צבאי שכרגע אין אזרחים – שם קוד לעברייני ימין יהודים – בחצר הבית בקוסרה. בראבו.
כשצה"ל מתבזה מתבזים כולנו: מהאמהות שמזילות דמעה בטקסי ההתגייסות ההמוניים בפארק חירייה ועד הישראלים שיודעים שצבא מגוחך, מושפל, מבוזה, לא תורם לכוח ההרתעה שלנו. מאות המיליארדים שהמדינה תשפוך על הצבא הזה בשנים הבאות לא יושיעו: כמו שלמדנו ב-7 באוקטובר, למיליארדים אין תועלת כשהצבא לא מתפקד.
ההתנחלות בחצר הבית בקוסרה היא זרוע של מאחז בלתי חוקי סמוך, תל תלפיות שמו. משם באים האנשים. ההתנחלות שם היא אחד המיזמים של קבוצה בשם "נחלה", מיסודו של הרב לוינגר המנוח ודניאלה וייס, ממשיכת דרכו. יש עמותות מקבילות, כל עמותה ומאחזיה. המטרה המיידית היא לעשות את חייה של האוכלוסייה המקומית לגיהינום עד לפיצוץ הגואל, עד למלחמת הכל בכל, עד לגאולה שלהם ולחורבן של כל האחרים, ערבים ויהודים.
הדיבורים על נערים שסטו מהמסגרת הם שקר, סיפור כיסוי: המסגרת היא הסוטה, החזון הוא הסוטה. לא אל סופה של קוסרה חותרים האנשים האלה אלא אל סופו של הפרויקט הציוני.
במקום לקרוא מהרענון את הלוחמים המותשים של גדוד 51 אלוף פיקוד המרכז, הריבון בגדה, היה צריך לטפל באחראים האמיתיים. כל השמות ידועים – להלן הבולטים ביניהם: דניאלה וייס, אליאב ליבי, עוזי שרבף, אלישע ירד, עמישב מלט. 50 שנה מנצחת וייס על שלל פעולות בלתי חוקיות בגדה (לאחרונה הרחיבה אותן גם ללבנון ולרצועת עזה). צריך לומר לזכותה שהכל גלוי, על השולחן. המאבק שלה נגד מדינת ישראל, ריבונותה, מחויבותיה, הוא עיקש, דווקני ויהיר. כמו באמנות לחימה יפנית, היא יודעת לנצל את כוחו של היריב כדי להכריע אותו.
50 שנה מתייצבים לפניה שרי ממשלה, אלופי פיקודים, בכירי שב"כ, ומתחננים על נפשם: דניאלה, עשי טובה, תורידי את המאחז הזה, הוא מרתק אליו כוח של צה"ל שאמור להילחם בטרור; דניאלה, עשי טובה, תרגיעי את החבר'ה האלה, הם מדליקים את הכפר. הם מתחננים, ודניאלה אומרת להם לא.
לפני שבוע סיפרתי כאן את סיפור כוכב יהודה, פלישה לאדמה פרטית בלב אוכלוסייה ערבית ממזרח לבית-לחם. הצבא פינה את האוהל ואז קמו צריף ומחסן ועוד צריף, והצבא התעייף. אותן חוות, אותן עמותות, אותם בוסים, חלקם עבריינים לשעבר, אותה אלימות. אלוף הפיקוד, אהוב המתנחלים ומשרתם, התחנן: תוציאו אותם משם. וייס ועמיתיה שלחו אותו הביתה.
50 שנה ויותר, עוד מימי הרב לוינגר, לא יודעים להגיד להם לא. מול העיקשות, הדבקות במשימה, הביטחון העצמי, הקשרים בצמרת, נתקפים שרים ואלופים בחולשת דעת, ברפיסות. שמעון פרס הורה לא לחקור את לוינגר על קשריו עם יגאל עמיר – עד כדי כך חשש ממנו. בממשלות קודמות הם היו נוסעים מיוחסים על הרכבת. בממשלה הנוכחית הם הקטר.
לאורך השנים השתרשה בקבוצות האלה האמונה שהם עושים לא רק את רצון הקב"ה – הם עושים גם את רצון העם והמדינה. אנחנו מפעל הנקניקיות, הם אומרים. אף אחד לא רוצה לדעת מה קורה בתוך המפעל אבל כולם נהנים ממה שיוצא ממנו. צודקים או לא, משל הנקניקיות מספק להם רציונל לעשות מה שבא להם, בניגוד לחוק, בניגוד למדיניות המוצהרת של הממשלה, בניגוד ליומרה שלה לנהוג כמדינה מתוקנת, חברה במשפחת העמים. וייס אומרת את האמת שלה גם בראיונות לתקשורת הזרה: ככל שהזרים אוהבים אותנו פחות הם אוהבים אותה יותר.
אם תקום בישראל ממשלת שינוי המאבק נגדה יהיה שונה לגמרי מהמאבק שהתנהל נגד ממשלת בנט-לפיד. אז התמקדה מכונת הרעל בלחץ על חברי קואליציה מתנדנדים ובשיחודם. עכשיו עומדת לרשותם מיליציה חמושה וממומנת שערוכה לעשות הכל – גם להרוג. מה שעובד מעבר לקו הירוק יעבוד גם בתוך הקו הירוק. בפני ממשלת השינוי, אם תקום, יעמדו שתי אפשרויות: או להמשיך להניח לקבוצות האלה להוביל אותה או להילחם. אני לא רוצה לנחש במה תבחר.
