אתם גרים בעיר או ביישוב מבוסס כלכלית? יש סיכוי טוב שילדיכם יסיימו את התיכון עם כלים טובים יותר להתמודד עם אתגרי החיים מאשר אלה שמגיעים מיישובים בפלח סוציו-אקונומי נמוך.
מחקרים שנערכו בהובלת פרופ' איריס בן דוד הדר וד"ר רות מעודד מאוניברסיטת בר-אילן בדקו כמה כסף מקצה לחינוך כל רשות מקומית, בנוסף לתקציב שניתן מהמדינה. משרד החינוך מתקצב את הרשויות באופן שנועד לצמצם פערים: ככל שהרשות מוחלשת יותר, היא זוכה לתעריף גבוה יותר עבור כל תלמיד. אולם המנגנון הזה בטל בשישים כשלתמונה נכנסים תקציבי הרשויות המקומיות. ביישובים המבוססים התקציב לחינוך גדול פי כמה מאשר ביישובים החלשים, מה שמשמר את הפערים ולפעמים אף מרחיב אותם.
פרופ' בן דוד הדר, מרצה בכירה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן, חברת מועצת המנהלים של האקדמיה הלאומית האמריקנית למימון בחינוך ויועצת למועצה העולמית לחינוך, אומרת כי "למערכת החינוך הישראלית יש בעיות רבות, אך הפתרון אינו העברת הכוח והמשאבים לרשויות המקומיות". לדבריה, "יש לשנות את מנגנון התקצוב. במקום תקציב בסיסי אחיד עם תוספות קטנות לבתי ספר חלשים, יש להעניק משקל גדול בהרבה למצבן הכלכלי של הרשויות. כדי לפצות על חוסר היכולת שלהן להוסיף מימון תוספתי לחינוך. בנוסף, המדינה צריכה להגביל את היכולת של רשויות עשירות להוסיף למערכת כסף בצורה בלתי מוגבלת. כשרשות יכולה להוסיף פי שניים או שלושה מעל לתקציב המדינה, היא בעצם יוצרת שתי מערכות חינוך שונות לגמרי במדינה אחת".
למרות שהרמה הכלכלית של הרשות היא הגורם המכריע, החוקרות מצביעות על כך שנמצאו פערים גדולים בתוספת התקציב גם בין רשויות המשתייכות לאותו אשכול חברתי-כלכלי, דבר הנובע מ"מתחים בין ערכים", סדרי עדיפויות שונים, הבדלים ברמת הניהול ועוד.
במה בדיוק תורמים התקציבים מהרשויות? פתיחת מגמות לימוד מגוונות, הקמת בתי ספר ייחודיים, אזורי רישום פתוחים, תחרות בין מוסדות חינוך ועוד. "אני מאמינה בחופש בחירה בחינוך", מספרת מנהלת מחלקת חינוך ברשות מבוססת, "משרד החינוך מממן מגמה בתיכון רק עם מינימום של 15 תלמידים, אבל אני אפתח אותה גם לשמונה. הילדים כאן צריכים אופציות". מנהלת אחרת מוסיפה: "אם יש לנו בית ספר בשכונה חלשה יותר, נוסיף לו תקציבים ונעזור לו לפתוח מגמות ייחודיות כמו מוזיקה או אומנות, כדי שימשוך תלמידים מכל העיר".
לעומת זאת, ברשויות חלשות הדגש הוא על מתן מענים בסיסיים. "אם יש בבית ספר עשרה ילדים עם קושי רגשי, נשתמש בכספי הרשות כדי לספק להם טיפול מקצועי", מסביר מנהל מחלקת חינוך ברשות חלשה.
רשויות חזקות משקיעות גם בהקמת מרחבי למידה מתקדמים, הכנה לשוק העבודה העתידי, תוכניות למצוינות, בהכנה לבגרויות ובתוכניות למחוננים. "אנחנו משקיעים הרבה בבחינות הבגרות", אומרת מנהלת מחלקת חינוך ברשות חזקה, "משרד החינוך הרי מפרסם את ציוני הרשויות. אני נותנת שעות נוספות לכל תיכון כדי שהממוצע שלנו לא ייפגע". מנהלת אחרת מסבירה: "הדגש הוא מצוינות אקדמית – יותר יחידות לימוד, הכנה טובה יותר לצבא. תפקיד טוב בצבא נותן בסיס לחיים ולאקדמיה".
ברשויות חלשות סדר העדיפויות שונים לחלוטין. "קודם לוודא שהתקרה לא דולפת, אחר כך שיש לילדים מה לאכול, אחר כך סיוע לילדים עם צרכים מיוחדים – ולא נשאר כסף לתוכניות חינוכיות", אומר מנהל מחלקת חינוך ברשות חלשה. מנהל אחר מוסיף: "אם לא אסבסד שיעורים פרטיים, הילדים פשוט לא יעברו את הבחינות. יש הורים שלא יכולים לשלם אפילו 20%, אז אני נותן מימון מלא".
פרופ' בן דוד הדר וד"ר מעודד מסכמות ואומרות כי "אי-השוויון בחינוך בישראל אינו תוצאה בלתי נמנעת של גיאוגרפיה או כלכלה בלבד. הוא משקף בחירות, ערכים והחלטות מדיניות, הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית. כל עוד המדינה מאפשרת לרשויות החזקות להמריא ולחלשות להיאבק על הבסיס, הפערים ימשיכו להתרחב. שינוי אמיתי ידרוש לא רק תוספת תקציב, אלא גם הכרעה ערכית ברורה: האם מערכת החינוך בישראל נועדה לייצר תחרות או שוויון הזדמנויות אמיתי לכל ילד, בכל מקום".
נשיאת מכללת בית ברל ושרת החינוך לשעבר, פרופ' יולי תמיר, אומרת כי "מערכת החינוך מפקירה את הילדים ברשויות החלשות. אין להן שום סיכוי להתחרות בילדים מרשויות שיכולות ‘לקנות׳ חינוך טוב יותר. אי אפשר לדבר על סולידריות ישראלית בלי סולידריות חינוכית. המדינה חייבת לקחת אחריות ולתקן את החינוך".
