בפברואר 1933 קיבל מועדון הדיבייט באוקספורד את ההחלטה הבאה, בתרגום חופשי: "הבית הזה בשום נסיבות לא יילחם עבור מלכו ומדינתו". בהצבעה - 275, בעד, 153 נגד. הרקע אמנם הוא הסנטימנט הפציפיסטי לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, אך צ'רציל ופרשנים נוספים טענו כי להחלטה הייתה השפעה ממשית על שיקוליו האסטרטגיים של היטלר. זהו סמל של "בריטניה הדקדנטית והמנוונת", כדבריו. קצין ורמאכט ששירת במטה הכללי, אריק פון ריכטהופן, כתב כי שום גורם לא השפיע על היטלר יותר מאותו סירוב של "האליטה האינטלקטואלית הבריטית" להילחם. יש גם סימוכין לטענה שההחלטה הזו הובנה במדינות הציר כחולשה של הממלכה.
במלחמת העולם הראשונה נהרגו כ-900,000 חיילים בריטיים, מתוך כ-2,300,000 איש שנפגעו במלחמה. דור שלם של צעירים. אין פלא שזו הייתה תגובתם של רבים בדור שצמח לאחר מכן. היטלר ובעלי בריתו טעו כמובן טעות גסה בהערכת נכונותה של הממלכה להילחם, והם שילמו על כך. אבל מרכיבי רוח ההחלטה של 1933 לא נעלמו. הם שבו לקדמת הבמה בתנועות הפציפיזם שקמו לאורך המלחמה הקרה ובמלחמת ויטנאם שאחריה, ובגלגול כזה או אחר יש להם נוכחות קבועה גם בגיאו-פוליטיקה הנפיצה של היום – כאקט אולטימטיבי של סירוב. סירוב פקודה בשירות המדינה, או סירוב להתגייס לשירות כזה. אקט שמעוגן במרבית המקרים בסתירה למה שתובעים המדינה או השלטון, לבין אינסטנציה אישית, מצפון, דת, אמונה, חוק, וכיוצא בזה – או שלחילופין הוא מעוגן באינסטנציה שריבונותה מצויה מעל לריבונות המדינה.
כשמילואימניקים מודיעים שיפסיקו להתנדב למילואים, הם עושים זאת מתוך פנייה לאיניסטנציה הראשונה. כשרבנים דורשים מחיילים לסרב פקודה בהתנתקות, או לא להתייצב לצו גיוס, בימים אלה, הם עושים זאת מתוך פניה לשנייה. ההבדל נעוץ אמנם בשורשיו האידיאולוגיים של אקט הסירוב, אבל לא פחות מכך ביחסי הציבור שלו. האופן שבו כוונות טובות מזדהמות בשיח הציבורי אצלנו – כשללוחמים בחזית קוראים בוגדים ושמאלנים, וליושבי אולפנים נפוחים קוראים פטריוטים – הוא ייחודי לישראל של נתניהו. אבל לא בזה העניין. השאלה האמיתית היא מה משמעותו של סירוב מהסוג השני, באנלוגיה להשפעות החלטת אוקספורד מ-1933.
מה מבינות מדינות הציר העכשוויות, כשהן רואות ושומעות את ה"נמות ולא נתגייס" של צעירי החרדים. מה הן מבינות מהחיזוי הדמוגרפי של ישראל בעוד עשר שנים. מה הן מבינות כשהמדיה מלאה ב-12,000 חיילים שחסרים לצה"ל בכל רגע נתון - וכמה יחסרו לו אז? הגבולות נשארו באותו מקום מאז 67', אבל מי שמעבר להם יכול השתנות, ומשתנה. נסראללה פירש לא נכון את תנועת ארבע אמהות בנאום קורי העכביש שלו, כפי שהיטלר פירש לא נכון את החלטת אוקספורד ב-1933. אבל גם דיקטטורים יודעים ללמוד מהניסיון, וחובבי ציון כמו האיראנים אינם טיפשים. הם ניחנו בסבלנות, ויש להם חשבון לסגור.
כך למשל ייתכן שהם מנתחים את השגיאה במעגל האש של סולימאני, גם בלי המשגה של סינוואר, כאסטרטגיה שמלכתחילה, הייתה שגויה גיאוגרפית. הממדים הצרים מדי של הצפון והרצועה כנקודות לחץ שכשלו בהכרח בלחימה, לעומת בניית מהלך עתידי עיקרי מהגבול המזרחי הרחב, תחת מתקפת טילים, ובסיוע הפלסטינים – אפרופו ארגונן החדש של המיליציות העיראקיות. ומי יודע איך תראה ירדן בעוד עשר שנים?
"נמות ולא נשרת", הוא בדיוק מה שהיריב האיסלאמי סביבנו רוצה לשמוע. לראות את הגטאות החרדיים צומחים וגדלים למשקולת שתקשה על ישראל יותר ויותר לבנות מענה לסבבי הנקם העתידים. אם את זה לא מבינים רבני החצרות – תורתם שגגה.
