הכתובת הייתה על הקיר. כשנתניהו ומירי רגב, שני פוליטיקאים מבשרי אסון, ערכו שלשום ביקור ממלכתי בנתב"ג, היה ברור שמשהו רע יקרה למחרת. מה שקורה בנמל התעופה לא שונה ממה שקורה בתחומים האחרים שעליהם מופקדת הממשלה. ההבדל הוא רק בנקודת ההשקה עם האזרח: בנתב"ג מרגישים את הכאוס יותר. כל המרכיבים שם: רשות שדות תעופה מפלגתית, שבראשה לא יוצלח; ועד עובדים מפלגתי, שענן של שחיתות מרחף מעליו; ליכוד מלמעלה, ליכוד מלמטה, עסקנים מתחזים למנהלים, כמו בימי הגסיסה של מפא"י; שרה שכל משבר מוצא אותה בחו"ל, ב"חופשה פרטית עם בכירי משרדה". אם פרטית למה בכירים; אם בכירים למה פרטית. עובדי צווארון כחול שמטילים עליהם עומס בלתי אפשרי וכדי לעודד אותם להאריך משמרת מבטיחים לפטר אותם בחורף.
כשצפיתי לפני ימים אחדים בטלוויזיה בכתבת יח"צ על העתיד המזהיר של נתב"ג, עם פקידים בקסדות ודחפורים ברקע, ידעתי שהפיצוץ קרוב.
השמיכה קצרה והיומרות מגלומניות. ראש ממשלה ששורד באמצעות מלחמה מתמדת, צבא שמיטלטל מזירה לזירה, שוחק את חייליו, שוחק את ערכיו, שורף מיליארדים; מאה אלף נפש ליום בדרך לחו"ל, בנמל תעופה אחד כי הממשלה לא מסוגלת להחליט איפה לבנות את השני; יומרה של מדינה מערבית בתוך צוואר בקבוק ים-תיכוני; כאוס כברירת מחדל, כאוס כאילוץ, כאוס כמדיניות.
ישראל תדע ימים טובים יותר: אין מנוס.
לא בטלפון
בתוך הכאוס שאנחנו חיים בו, טוב לדעת שיש דברים שלא משתנים. לאחרונה, בעיצומה של פגישה עתירת משתתפים בלשכת ראש הממשלה, העבירו לנתניהו שיחת טלפון. לאחר כמה שניות הוא קטע את השיחה. "אני לא בטלפון האדום", אמר. "נדבר כשאני אהיה על האדום".
עברו כמה דקות. נתניהו קיבל את השיחה בטלפון האדום. האיש המתין על הקו, ערוך לשיחה. "אתה בסלולרי או בלשכה?" שאל נתניהו. "בסלולרי", אמר האיש. "אה", אמר נתניהו. "אז נדבר כשתהיה בטלפון של הלשכה".
מעשה שהיה.
לפני 29 שנים, במהלך הקדנציה הראשונה של נתניהו, תיארתי בעמודים האלה איך השיטה עובדת. "לנתניהו", כתבתי, "יש תרופה בדוקה למשברים: להפציץ את בני שיחו בטלפונים. שיחות קצרות, נמרצות, אפס תוכן. כל טלפון יוצר ציפיות, שמונעות פיצוץ לפחות עד הטלפון הבא".
הבאתי טקסט, מפי מקור מוסמך, שמשקף סדרה של שיחות שהתקיימו בצל משבר בין נתניהו לשני בכירים בממשלתו, השרים אריאל שרון ודוד לוי. נתניהו טילפן לשרון.
רה"מ: "אריק, אני רוצה להתייעץ איתך".
שרון: "אני לרשותך".
רה"מ: "אתה על קווי או על אלחוטי?"
שרון: "אני על אלחוטי" (כך כינו את הטלפונים הניידים מדור ראשון).
רה"מ: "זה לא טוב. מתי תהיה על קווי?"
שרון: "עוד שעתיים".
רה"מ: "אני אתפוס אותך בעוד שעתיים".
סוגרים.
לאחר ארבע שעות מטלפן נתניהו לשרון.
רה"מ: "אריק, עכשיו אנחנו יכולים לדבר".
שרון: "בבקשה".
רה"מ: "אתה על קווי או על אלחוטי?"
שרון: "על קווי".
רה"מ: "כן, אבל עכשיו אני על אלחוטי".
שרון: "המממ".
רה"מ: "טוב, בוא נדבר יותר מאוחר, כשאני אהיה על קווי".
שרון: "האם המזכירה שלך תמצא אותי?"
רה"מ: "מאה אחוז".
סוגרים. עוברות עוד שעתיים. נתניהו מטלפן אל שרון.
רה"מ (בהתלהבות של אח אובד): "אריק? שלום! מה נשמע?"
שרון (באיפוק צונן): "אין חדש".
רה"מ: "אתה על קווי או על אלחוטי?"
שרון: "על קווי".
רה"מ: "גם אני. טוב מאוד. תשמע, חשבתי שכדאי שנשב ונדבר. מה שאני רוצה לדבר איתך, זה לא לטלפון".
סוגרים. תשיגו לי את דוד לוי, מצווה נתניהו.
רה"מ: "דוד, אני רוצה להתייעץ איתך על משהו".
לוי: "כולי אוזן".
רה"מ: "אתה על קווי או על אלחוטי?"
רוץ שמוליק
עד כאן מה שנאמר ופורסם לפני שנות דור. ועכשיו אנסה לעדכן את השיטה לימים אלה, שבהם נתניהו מנסה לגייס או לחלופין לפייס בכירים בליכוד שמאסו בכניעה של נתניהו לחרדים ולכהניסטים. הפעם הדיאלוג הוא פרי דמיוני על סמך שיחות עם בעלי ניסיון. נניח, למשל, שנתניהו פנה לאישיות ציבורית בולטת, אטרקטיבית, והציע לה שריון ברשימה לכנסת. לא ברור עד הסוף אם הציע באמת, אבל ברור שרצה לשמוע תשובה חיובית, שם שיוכל לפרסם אותו ולהתהדר בו.
רה"מ: "שמואל, מה שלומך? בוא נפגש, נדבר, מזמן לא דיברנו".
שמואל (שם בדוי): "מה הנושא?"
רה"מ: "(בחגיגיות) אני מתכוון לשריין לך מקום בטוח ברשימה, אולי אפילו בחמישייה הראשונה".
שמואל: "תודה, לכבוד לי. אבל אני לא חושב שזה הזמן הנכון. יש לי המון מה לעשות במקום שבו אני נמצא".
למחרת, אחרי עוד כמה סירובים מנומסים שקיבל מאחרים, נתניהו שב ומטלפן אל שמואל. יש נימה של בהילות בקולו.
רה"מ: "שמוליק, מוקי, ידידי, אני לא צריך לספר לך ששלטון הליכוד בסכנה, שהמדינה בסכנה. תבוא אלינו. אתה תקבל כל תפקיד שתרצה: שר אוצר, שר חינוך, שר פנים. רק תגיד".
שמואל: "אני מוכן לעזור, אבל יש לי תנאים. קודם כל, תודיע עכשיו שבקדנציה הבאה לא יהיו חוקי השתמטות. הברית עם החרדים היא אסון לליכוד, אסון למדינה. היא תועבה".
רה"מ (בהסכמה נלהבת): "דעתי כדעתך. הנזק אדיר. אתה יודע מה? אתה תוביל את חוקי הגיוס בממשלה הבאה. יחד נגייס את כולם".
שמואל: "אז למה דחפת את החוקים האלה בכל הכוח לפני פיזור הכנסת?"
רה"מ: "זה עבר מתחת לרדאר אצלי. לא סיפרו לי. יש לי מדינה לנהל: השיחות עם טראמפ, הטלפונים מהרמטכ"ל, המלחמה. אני לא יכול להספיק הכל".
שמואל: "חוץ מזה, הממשלה לא משלמת את מה שהתחייבה לשלם לאזרחים שחטפו טילים במלחמה. רק באזור שלי מדובר בעשרות מיליונים. האוצר משחק משחקים, והכל תקוע".
רה"מ: "מה, באמת?"
מול האפרכסת הפתוחה הוא צועק – "תשיגו לי מיד את שר האוצר".
שמואל מחכה על הקו. שר האוצר לא מגיע. "אני אדבר איתו בערב", מבטיח נתניהו. "העיקר שתבוא, תבוא עכשיו".
שמואל: "רשימת המועמדים בפריימריז לא משגעת".
רה"מ: "אני יודע. אני אתקן את זה. אני אביא אנשים איכותיים, ואתה בראש. קודם תסכים, אחר כך נסדר הכל".
שמואל: "אני מציע ללכת בסדר הפוך: קודם תסדר ואז אצטרף".
עובר שבוע. נתניהו מטלפן.
רה"מ: "שמואל, מה קורה?"
שמואל: "אני אגיד לך מה לא קורה: הפריימריז נגמרו בלי בשורה; דרעי וגפני ממשיכים להכניס לנו אצבע בעין; חוץ מזה, הכסף לא הגיע".
רה"מ (מרים קול): "תשיגו לי את שר האוצר".
מה הקטע הזה יכול ללמד אותנו? האמביציה נותרה, הטריקים נותרו, הקסם דעך. חלק גדול מהפוליטיקאים בליכוד ובסביבתו מסתכלים קדימה. הם מניחים שהבחירות הנוכחיות יסתיימו בהקמת ממשלה חליפית. אין טעם לעלות על סיפון ספינה טובעת. אם נתניהו ינצח המשבר הפנימי והחיצוני יחריפו. הממשלה תחזיק מעמד שנה או שנתיים. אם איזנקוט ינצח הקואליציה שלו תתפרק לאחר תקופת זמן דומה. אחריה תקום ממשלת אחדות עם הליכוד החדש, ללא נתניהו, עם נוכחות מוחלשת של החרדים, הרדיקלים והכהניסטים. הישראלים הלכו ימינה, אבל כישלונות הממשלה הנוכחית ומחדליה מונעים מנתניהו לקטוף את הפירות. גלעד ארדן אבחן את הבעיה נכון, אבל קפץ מוקדם מדי. יש ביקוש למוצר: הבעיה היא האריזה.
מול הכעס. בן עמי | צילום: שאול גולן
(שאול גולן)
המעוז האחרון
להיסטוריה יש אירוניה משלה. 18 שנה, מאז נוסד, הארגון היהודי-אמריקאי J Street הוחרם ונרדף על ידי איפא”ק, ארגון הלובי היהודי, הממסד היהודי, ממשלות ישראל, ידידי ישראל בבתי הקונגרס. כינו אותו אוטו-אנטישמי, אנטי-ישראלי, חתרני, שמאלני. היום, כשהקרע בין ממשלת ישראל למפלגה הדמוקרטית הוא עובדה קיימת, J Street מבסס את מקומו כמשענת שנותרה לישראל באמריקה הליברלית. בשמאל האמריקאי ציונות היא עכשיו מילה מקוללת, נרדפת לכיבוש, לג’נוסייד, לאפרטהייד. J Street הוא המעוז הציוני האחרון.
ג'רמי בן-עמי, 64, מייסד הארגון והנשיא שלו, הגיע השבוע לישראל. הוא בא לנחם אותנו: המציאות פחות קשה ממה שמשתקף בתקשורת. יש דרך לתקן.
נפגשנו במלון שלו בתל-אביב. "אתם לוקחים סיפור אחד חריג ומייחסים אותו לכל הקבוצה, לכל המפלגה", אמר. "זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו-יורק, הוא אדם אחד, ועבדול אל-סייד, שניצח בפריימריז הדמוקרטיים במישיגן, הוא אדם אחד, ויש עוד ארבעה-חמישה. הם מיעוט קטן. רוב הנבחרים במפלגה הדמוקרטית חושבים אחרת, אבל הם פחות פעילים באינסטגרם".
מה מעמדה של הקבוצה האנטי-ישראלית, שאלתי. האם היא כתם על הבגד או קצה הקרחון, החלוץ לפני המחנה?
"הם לא כתם על הבגד – הם חלק ממנו", אמר. "האמריקאים כועסים. הכעס גדול: התפיסה היא שהמערכת לא עובדת, שכולם מושחתים. רוב הבוחרים הדמוקרטים גרים בערים ובפרברים. הצעירים מתקשים להחזיר הלוואות, להשיג עבודה מספקת. הממסד מכר אותם. רע להם".
אני מבין מדוע הם כועסים, אמרתי. מדוע הכעס שלהם ממוקד בישראל?
"עזה", אמר, "הפכה לסמל לבגידת הממסד. הכסף הגדול, המיליארדרים, השיטה, מונעים מהממסד הפוליטי לקבל את ההחלטות הנכונות. התמיכה של הממשל בהתנהלות של ישראל בעזה היא הדוגמה.
"אתה יודע מי הגורם המוביל בתרומות פוליטיות בפריימריז הדמוקרטיים היום? לא תאמין – איפא"ק, הלובי היהודי. מאז 2022 איפא"ק עומדת בראש הרשימה. איפא"ק שמו את המטרה על גבם".
אני לא בטוח שבישראל מודעים לקשר, אמרתי. את ההתנגדות לישראל מייחסים לאנטישמיות.
"40 שנה", אמר, "ממשלות ישראל ותומכי ישראל עושים מאמץ אדיר כדי לשכנע שהיחסים מיוחדים, הכי מיוחדים. הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון, המדינה היחידה שחולקת את הערכים שלנו. ופתאום, בתמונות מעזה, בהצהרות של השרים שלכם, מתברר שהערכים אחרים. עכשיו אתם באים בטענות מדוע מתמקדים בעזה ולא במקומות אחרים? יחסים מיוחדים יכולים להפוך לבומרנג.
"הבעיה לא נעצרת במפלגה הדמוקרטית. כדאי שתשימו לב למה שקורה במפלגה הרפובליקנית. מגמות ניאו-נאציות, נצרות לאומנית, שהיו שם תמיד, מתחת לפני השטח, צפות למעלה. מה שקורה אצלם הרבה יותר מסוכן ממה שקורה במפלגה הדמוקרטית".
האם הפרידה סופית
נתניהו, אמרתי, הימר על טראמפ ועל המפלגה הרפובליקנית. הוא האמין שהם יביאו לו את הניצחון מול איראן, והמחיר, אובדן תמיכת הדמוקרטים, הוא נזק שנוכל להתמודד איתו.
"זאת הייתה התפיסה שנתניהו ודרמר קידמו ב-20 השנים האחרונות", אמר. "ישראל לא זקוקה ליהודים הליברלים ולמפלגה הדמוקרטית. הנוצרים האוונגלים, המיליארדרים היהודים, האורתודוקסים, יהיו המשענת האיתנה שלה. זה לא עבד".
האם הפרידה מהדמוקרטים סופית, שאלתי. עד לאן הקמפיין האנטי-ישראלי יגיע?
"ישראל לא איבדה את היהודים הליברלים", אמר. "הזהות היהודית-ליברלית באמריקה לא מתחילה היום בבית הכנסת או בבית ספר יהודי. היא מתחילה בערכים שמנחילים לילדים. צדק, זכויות אדם, ערכים. הבעיה של ישראל איננה בהסברה, ביחסי הציבור. הבעיה היא בהתנהלות. אם אתם רוצים את תמיכתי שנו את ההתנהלות שלכם".
אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שב-7 באוקטובר נפל דבר, אמרתי. הטבח שינה את הישראלים.
"הבעיה שאני מדבר עליה הייתה ב-6 באוקטובר", אמר. "כבר אז איבדתם את הילדים שלנו. שליש מהצעירים שהפגינו בקמפוסים היו יהודים".
השלוחה האמריקאית של "שלום עכשיו", אמרתי, שינתה את השם שלה. הם נקראים New Jewish Narrative, הכל כדי להתרחק מישראל ובעיותיה. האם אתם ממשיכים להגדיר את עצמכם כארגון ציוני?
"אנחנו ציונים", אמר. "קמנו כדי להבטיח את קיומה של ישראל כבית לעם היהודי. אבל ויכוח על מילים, על הגדרות, לא מלהיב אותי. אנחנו מאמינים שלעם היהודי יש היסטוריה ומורשת וזכות על הארץ הזאת.
"מה שהקים עלינו את הממסד היהודי הוא שאמרנו שגם לפלסטינים יש זכות על הארץ. ב-2008, כשקמנו, אף סנאטור לא היה מוכן לאמץ אותנו. היום 37 סנאטורים דמוקרטים (מתוך 47) תומכים בנו בפומבי. 60 אחוז מחברי בית הנבחרים הדמוקרטים תומכים בנו. לא אנחנו זזנו: אנחנו אומרים מה שאמרנו תמיד. המרכז במפלגה הדמוקרטית זז אלינו. התמיכה באיפא"ק קטנה בהרבה".
איך אתה מסביר את קמפיין השנאה לאיפא"ק, שאלתי.
"איפא"ק הישנה טיפחה יחסים עם שתי המפלגות", אמר. "צמח בה דור שהאמין בהפעלת כוח, כסף, איומים. בית המשפט העליון שינה את חוקי התרומות – אפשר היה לזרוק מיליונים כדי לקדם או לחסום מועמד. ב-2021 הלובי הקים קרן-על שמוציאה סכומים שלא ייאמנו על מערכות בחירות. במישיגן השקיעו 30 מיליון דולר בקמפיין שהפסידו בו. מנהלי הלובי והעשירים היהודים הם אנשים טובים שעשו מעשה התאבדות".
מה הבשורה הטובה, שאלתי.
"רוב היהודים באמריקה ורוב הדמוקרטים רוצים יחסים חיוביים עם ישראל", אמר. "הכדור במגרש שלכם. אם תקום ממשלה חדשה היא לא תוכל להסתפק בריסון נערי הגבעות או בפינוי מאחזים בגדה. היא צריכה לחתור להסכמים".
בן-עמי לא ביקש להיפגש בביקורו בארץ עם ראשי גוש השינוי. הוא הבין את הרגישות, והסתפק בפגישות עם אנשיהם.
