עפרי אליהו-רימוני (40), ילידת יסוד המעלה ודור שני לחקלאים בעמק החולה, היא נשואה לניר, בן קיבוץ איילת השחר, ואם לשלושה. היא עזבה את הגליל כחיילת, שירתה בדובר צה"ל ובהמשך הייתה דוברת רפאל ודוברת אל על. ארבע שנים וחצי גרה המשפחה במושב בן שמן; בקיץ 2025 חזרו ליסוד המעלה. היא ממובילי תנועת "הביתה. חוזרים לגליל".
(אפי שריר)
לפי מחקר של משרד העבודה שפורסם ביוני האחרון, ערב משבר הקורונה עמד שיעור התעסוקה ביישובי קו העימות בצפון על כ-78 אחוז - זהה לשאר הארץ. במרץ השנה פורסם מחקר חוזר, ושיעור התעסוקה צנח לכ-69 אחוז. נכון לתחילת השנה הנוכחית, בין 25 ל-30 אחוזים מאוכלוסיית קריית-שמונה עדיין לא חזרו לגור בעיר.
"בקיץ של 2024 עוד גרתי במרכז, ועבדתי כדוברת של אל על. השדות בצפון היו נטושים, ובערב של 3 ביוני חבר שלי מכיתת הכוננות של כפר גלעדי התקשר אליי בווידיאו והראה לי שריפת ענק. האש הגיעה עד לבתים שבפאתי קריית-שמונה. הם ניסו לכבות אותה באמצעות צינור של הגינה. אחרי חודשים של פינוי, כל העשבייה בשדות ובמטעים הצהיבה כי כשאין חקלאים מישהו שמכסח, והירי של חיזבאללה הצית את כל הגזרה. השריפה פרצה בבוקר, עשרות אלפי דונמים נשרפו, החשמל נפל בחלקים נרחבים, ובערב עדיין לא שמעו על זה כלום בתקשורת. לא הקפיצו מסוקי כיבוי, לא כבאיות מהמרכז. התחרפנתי.
"נשרפו שטחים חקלאיים, שזו פרנסה של אנשים, וגם יערות ושמורות טבע. האש ירדה עד עמק החולה: אחותי הייתה בכפר בלום אחרי לידה, עם תינוק בן שבועיים, והעשן נכנס לה מהחלונות. רק בלילה היה דיווח קצר במהדורת החדשות.
"זה היה טריגר מבחינתי. אחרי הפינוי באוקטובר 23', הייתי בטוחה שיחזירו את המפונים בחנוכה, וכשזה לא קרה אמרתי לעצמי, טוב, יחזירו בפסח. וכשהגיע פסח ולא היה אפילו אופק של דיבור על חזרה הביתה של מפוני הגליל - שם הבנתי שמשהו מעוות באיך שהמדינה מסתכלת עלינו. ואני לא מדברת רק על הממשלה: גם על הציבור, גם על התקשורת, גם על המגזר העסקי. מבחינת מדינת ישראל הגליל הוא אירוע משני, איזה נזק היקפי שאפשר לספוג.
"בשנה שעברה החלטנו לחזור לגליל. כן, יש בזה מן הציונות, אבל אני לא אלטרואיסטית, אני אגואיסטית. סבא שלי קנה נחלה ביסוד המעלה ב-1959, והיום אני זוכה לבנות עליה בית. אני מאמינה שבעוד שני דורות איכות חיים אמיתית במדינה הזאת כבר לא תהיה במרכז - אין עתודות קרקע ויש צפיפות לא הגיונית. אני עובדת בשביל העתיד של הילדים והנכדים שלי. ובינתיים אני נותנת להם את הילדות שהייתה לי כאן: אנחנו 20 שנה אחורה משאר המדינה, וזה מעצבן אותי ב-90 אחוז מהזמן. אבל בעשרת האחוזים הנותרים אני אוהבת את זה. ילדים שרצים בשבילים, שיוצאים מהבית לטבע, ולא למעלית, לחניון ולחנות.
"כשבעלי ואני עזבנו, קצת אחרי שהילדים נולדו, זה לא היה בגלל ביטחון. רצינו להתפרנס בכבוד ולפתח קריירה. להיות דוברת של חברה גדולה כמו אל על זו הזדמנות שלא רציתי לפספס בגלל המקום שבו אני גרה. בהתחלה עוד ניסיתי לנסוע למשרדים במרכז שלוש פעמים בשבוע, אבל זה לקח לי כל פעם שלוש שעות ומשהו לכל כיוון. הרכבת הקרובה אליי היא מכרמיאל: 45 דקות עד שעה על כביש חד-נתיבי פקוק תמיד, עד לרכבת שנוסעת קודם מערבה לחיפה ורק משם תתחיל לרדת לתל-אביב. הניתוק התחבורתי סוגר לנו אפשרויות, ואת הקטר הכלכלי של המשק - ההייטק, אין בגליל המזרחי בכלל.
"ומה שמפחיד אותי היום הוא דווקא השקט. אני ילדת קטיושות, אבל עד שנת 2000 הייתה רצועת הביטחון ואנחנו היינו העורף. לקורא שהוא לא מהצפון קשה להבין את זה, אבל לא הכל פה חזית אחת. אני זוכרת את עצמי מארחת בבית הספר ילדים מקריית-שמונה. ירי תמיד היה, אבל מחדירת מחבלים מעולם לא פחדנו. אחרי 2000 היה פה שקט, וחשבנו שהוא הצלחה. זו הכאפה המצלצלת הכי חזקה שקיבלתי ב-7 באוקטובר: אם הגבול שקט, זה אומר שהם מתעצמים. לא הבנתי שצומחת כזאת מפלצת בחצר האחורית שלי, ואולי גם לא רציתי להבין. היום גם אם יבטיחו לי שחיזבאללה מורתע והתפרק מנשקו, אני כבר לא אאמין. לא אאמין לשום גורם שיבטיח לי ביטחון.
"ואחרי הכל, אנחנו עדיין שקופים. מפלגות כן כותבות תוכניות על הגליל: לוקחים את הירושלמי התורן שעבד במשרד האוצר ואת התל-אביבית התורנית שעבדה במשרד אחר, והם כותבים תוכנית לשיקום הצפון. מִנהלת תנופה בימים אלה פורסת את החלטת הממשלה לשיקום וצעדים פיזיים בשטח - מה שהיה אמור לקרות כבר לפני שלוש שנים - אבל איזו ועדה בכנסת קוראת לראש המִנהלת אחת לשבועיים ועוברת איתו על כמה כסף מומש? ועדת הנגב והגליל מתכנסת, מביאה אזרחים, קצת צועקים, קצת בוכים, שולחים אייטם יפה לתקשורת - ובזה זה נגמר. אנחנו כבר רגילים שהדעה שלנו לא חשובה. אומרים לנו, מה אתם רוצים? אתם בקושי מנדט.
"רוצים את הקול שלי?
קודם כל, שכל מפלגה תשים נציג מהגליל במקום ריאלי ברשימה שלה - אין שום סיבה שאנשים שאכפת להם ופעילים כאן בשטח לא יהיו בכנסת, כי אי-אפשר לתקן אותנו בלעדינו. שנית, תוכנית שיקום אמיתית, אחרי שבדקתם את השטח, עם סעיף על חקלאות ועם סעיף על תיירות ועם סעיף על מיגון - שכוללת מנגנון ביצוע ובקרה פרלמנטרי. אנחנו לא מזלזלים ב-13 מיליארד השקלים שהממשלה העבירה, אנחנו סקפטיים לגבי יכולת הביצוע. ושלישית, מסילה מזרחית מהירה לרכבת ישראל. בלי תחבורה אין תעסוקה, ובלי תעסוקה איש לא יבוא לגור פה.
ואל תספרו לי מה אני צריכה. בואו תשמעו ממני מה אני צריכה".
