"היום אני מבינה שלכל אחד יש מטענים"
האמת היא שאני עושה חשבון נפש כמעט בכל יום. אני כל הזמן בוחנת איך אני יכולה להתפתח, ממה נכון לי להשתחרר, ואילו הרגלים ופעולות יעזרו לי ליצור את החיים שאני רוצה לעצמי ולסביבה שלי. זו עבודה יומיומית.
קל לי להתנצל כשאני מבינה שפגעתי. מבחינתי, התנצלות היא חלק מנתינה: לתת לאדם שמולי את ההכרה בכך שאכפת לי ממנו וממה שהוא מרגיש. הקושי האמיתי מתחיל כשאני לא מבינה שפגעתי, או כשאני והאדם שמולי רואים את הדברים בצורה שונה לחלוטין.
פעם הרגשתי שהכול באשמתי. כל דבר שקרה לקחתי על עצמי, וכל קושי או תגובה של אדם אחר מיד גרמו לי לחשוב שעשיתי משהו לא בסדר. היום אני מבינה שלכל אחד מאיתנו יש מטענים, פחדים וחוויות שהוא נושא איתו. כולנו מנסים להפוך את הטראומות שלנו לצמיחה ולריפוי, ולא תמיד אנחנו מסוגלים לעשות את זה לבד. אנחנו זקוקים לעזרה מהסביבה שלנו, ולעיתים גם לליווי מקצועי. למדתי להבחין בין מה ששייך לי לבין מה שאינו שייך לי. היום קל לי יותר לזהות מתי מישהו משליך עליי את הפחדים, הכאבים או טראומות העבר שלו, ומתי באמת יש משהו בהתנהגות שלי שדורש התבוננות ותיקון. היכולת להכיר בהבדל הזה משנה חיים. גם כשמישהו מתנהג בצורה שפוגעת בי, אני מצליחה לראות לא רק את הפגיעה עצמה, אלא גם את המקום שממנו היא מגיעה. אני מבינה שלעיתים מאחורי התנהגות פוגעת נמצאים פחד, כאב או טראומה שלא טופלה.
"היה לי קשה לראות את אבא שלי מאבד את עצמו לזיקנה"
בדיוק לפני שנה אבא שלי נפטר אחרי תקופה ארוכה שבה היה חולה סיעודי. אמא שלי היתה מולחמת למיטה שלו וטיפלה בו במסירות. בדיוק נולדה לי ילדה, בן הזוג שלי היה במילואים וברקע מלחמה. הייתי מוצף ברגשות אשם שאני לא עושה מספיק. התייסרתי על כל טלפון שלא הרמתי. על כל נסיעה שלא עשיתי. על כל פעם שהבטחתי לעצמי להיות יותר נוכח ולא עמדתי בהבטחה.
באחד הביקורים שלי בעפולה, כבר היה ברור שהוא בימיו האחרונים. הוא שכב במיטה בעיניים עצומות, וידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. נכנסתי לחדר שלו עם דרור שהיתה אז בת שנה. אחזנו בידו. שלוש ידיים, שלושה דורות. זה היה רגע של סגירת מעגל. הודיתי לו על שהיה אבא כל כך מסור ואוהב. התנצלתי בפניו אם לא עשיתי מספיק כשהוא היה חולה. אמרתי לו שאני שמח שהוא זכה לראות את דרור ושאני מבטיח לספר לה הרבה עליו. נתתי לו נשיקה ויצאתי מהחדר. למדתי לעבור דרך רגשות האשמה האלה בלי להיבהל. הבנתי שאשמה היא חלק כמעט בלתי נפרד מהקשר עם ההורים שלנו כשהם מזדקנים. אנחנו נוטים לדבר המון על אשמה הורית כלפי הילדים. אבל מגיע שלב שבו מתקיים היפוך – פתאום הילדים שואלים את עצמם: האם הייתי ילד מספיק טוב להוריי? האם טיפלתי בהם? איכשהו, תמיד נדמה לנו שיכולנו לעשות יותר. עמוק בפנים הבנתי את האמת המרה: כנראה שהיה לי קשה מדי לראות את אבא שלי מזדקן, נחלש ומאבד את עצמו לזקנה. העדפתי לא לפגוש את הכאב הזה, ולזכור אותו בתור האבא החזק והמדהים שהוא היה. אחרי הרבה ייסורים, הבנתי שנכון לאותה נקודת זמן, עשיתי את מה שיכולתי. בתוך הנסיבות, הקשיים והאילוצים, כנראה פשוט לא הצלחתי לתת יותר מזה. חשבון הנפש הזה שלי לא נגמר בהלקאות, אלא בחמלה עצמית. אנחנו כל כך קשים עם עצמנו הרי. לאט-לאט למדתי לסלוח לעצמי.
לא הבנתי איך המדינה שלי נקלעה למבחן קיומי
אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שצריך לעשות חשבון נפש, בעקבות המצב שנוצר: שאין לך תשובות לאן נקלעת, או לאן המדינה שלך נקלעה. בשבילי, במיוחד אחרי כל מה שעברתי, זה היה שוק גדול. לא האמנתי שהמדינה שלנו הגיעה לשם. לכן אמרתי שיש שלושה דברים נשגבים מבינתי. היקום, גוף האדם וה-7 באוקטובר. אני לא מבין איך הגענו למצב שישראל עמדה במבחן קיום.
(דנה קופל, דנה קופל)
פרשת הדרכים שלי היתה אחרי הפציעה שלי בגיל 23 במלחמת ששת הימים. שכבתי שנה בבית חולים, עברתי יסורי תופת ועמדתי בהם בכבוד, באיפוק, לא צעקתי. וכשיצאתי הלכתי לבקר את אלה מתחת לשיש, שלא הגיעו למקום שלי. התחלתי לחשוב איך שפר עלי גורלי, מה עשיתי שאני נשארתי והם לא, ותהיתי עם עצמי האם להישאר על תקן מסכן או לצעוד קדימה. ממש לא עניין אותי הכאבים והצלקות, התנהגתי כאילו בנאדם רגיל. אני תוכנה לומדת, לא מרחם על עצמי. בסופו של דבר החיים קצרים ואת העוצמות אתה מקבל מעצמך, לא מהסביבה שאולי תומכת.
צריך הרבה אומץ, כמו במקרה שלי, לחזור עם פוסט-טראומה לטנק למלחמה נוספת ועוד אחת, ואת הכוחות האלה שאבתי מעצמי. אתה מסרב לקבל את ה"מצב החדש" שלך ומגייס את התעצומות שאין לך כדי להתרומם.
(טל שחר)
הבן שלי, עומר, לא נהרג לשווא
שנים אחרי שהג'ודו היה בית שני שלי, שמנחיל לאנשים את התורה, הרגשתי שזה כבר לא תואם את הצרכים שלי יותר. הרגשתי שזה בית שהופך להיות יותר פוליטי ופחות ספורטיבי ומתחילים להתערב לי בהנחיות. הודעתי לכל הצוות שלא אוכל להמשיך בעשייה, התנצלתי בפניהם ויצאתי.
זה מצב לא קל, אבל גם הספורטאים וגם צוות המאמנים הבינו אותי. נסגרה דלת ונפתחה דלת חדשה. החלטתי להציע את עצמי למדינת ישראל. הרגשתי שיש לי חיבור עם גלעד ארדן והצטרפתי למפלגת האחדות. הצלחתי לבנות משהו, איחוד ספורטיבי. אם כספורטאי הבאתי מדליות, אז פה זה לבנות נבחרת ייצוגית למדינה.
הבן שלי, עומר, לא נהרג לשווא. הוא נלחם לצד סעדיה דרעי החרדי שנפל לצידו, כך שלכולם יש מקום. תמיד האמנתי שכל דבר שאבחר לעשות יהיה משמעותי. לשבור את תקרת הזכוכית. אין שום סיבה שלא נתקן את המדינה. ההורים שלי גדלו במעברה, אבי קיבל פרס ישראל על שיסד את הג'ודו בישראל, אשתי ליאת מודיעת נפגעים בפיקוד העורף בצו 8, בתי הקטנה לוחמת במג"ב ובני האמצעי יועץ פרלמנטרי, כך שכל המשפחה מגויסת למען המטרה.
(טל שחר)
הכי קל לעשות בלגן. להגיד "טעיתי" זה קשה
אני כל הזמן בחשבון נפש עם עצמי. תמיד יש לי מחשבות על חבר שיכולתי להימנע מריב איתו. זה מוסרי. כולנו עושים דברים לא מושלמים.
תמיד בלילה, לפני שאני הולך לישון, אני מנסה כמה שפחות להגיע למצבים שצריך לעשות חשבון נפש. זה קורה כשאני אומר איזה מילה, איזה משהו, סופג הערות, ויכוח, לפעמים מטופש, שקשור לעבודה. ויכוחים שמאבדים פרופורציות שבגדול כרוכים בלהגיד מילה אחת, סליחה. הכי קל לפוצץ, לעשות בלגן. להגיד 'וואלק טעיתי' זה קשה. הבסיס תמיד מנצח. כל מחלוקת יכולה להתגלגל כמו כדור שלג, ואם לא עוצרים אותה בזמן זה מתגלגל. למה פשוט לא לומר: 'בוא נלחץ יד, נעביר אותה'.
היום, כשאני בוגר, אני מנסה ללכת לצד החיובי בסיפור, מעדיף לתקן. ככה אני ארגיש שלם יותר. עכשיו אני יותר יודע לשלוט על הכעס. מה הטעם להמשיך להתגלגל עם הריב, לא לדבר, ולהפוך כמעט לאויבים. בענף שלי זה קורה הרבה וצריך לדעת להתנהל בחכמה גם כשהצד השני עם הראש בקיר. במצב כזה אני משחרר.
(שאול גולן)
לעומת בבית שהכל הרמוני, ורוד והילדות נסיכות, בעולם האמיתי אתה מאוד רגיש לאנרגיות אחרות. כדי-ג'יי שפועל גם מחוץ לגבולות המדינה, אני לא מצטער גם שהעיפו אותי מפסטיבל טומורולנד. לא מצטער שנזרקתי החוצה בגלל התבטאויות לטובת המדינה. לעולם לא אמכור את המדינה שלי בעד קריירה.
כבר חשבתי להחזיר ציוד, ואז הגיע תורם הכליה
עשיתי חשבון נפש עם היושב במרומים אחרי שאשתי עדה יצאה משלב 4 של סרטן ריאות. אחרי שמצאנו תורם לכליה שלי אני מודה כל בוקר על זה שאני פוקח את העיניים ומתפקד. זה תורם שכבר הפך לבן משפחה ואנחנו נפגשים כל שבוע במסעדה לארוחה משותפת. שמו יואב מתתיהו, והוא גם היה בחתונה של הנכדה שלי.
מה שקרה לי זה יותר מנס. כבר חשבתי להחזיר ציוד. כי החיים בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע, כשאתה יושב על כסא ומחליפים לך את הדם, ארבע שעות כל פעם, החיים לאט לאט נגמרים. וכדי לשרוד צריך לעבור את התהליך הזה ואני כבר התייאשתי. ופתאום התורם הזה הופיע והחליט לתרום לי.
לפני שלוש שנים הייתי מועמד לפרס ישראל אבל אביהו מדינה, שגם היה מועמד, זכה במקומי. התקשרו מוועדת הפרס לברר אם אני לא כועס. אני לא צריך שום פרסים. הפרס הכי גדול זה שקיבלתי את חיי בחזרה. היום אני מאמין שהכל כתוב למעלה.
כשאני מסתכל אחורה, תמיד ניצלתי מסכנה. למשל כשהייתי קונסול תרבות בלוס-אנג'לס נסעתי לראות טורניר טניס פתוח בניו-יורק וב-11 בספטמבר היה לי כרטיס חזרה ב-11 בבוקר. ואז אשתי אמרה לי: בוא ניסע מחר. ואותה טיסה היה המטוס שנכנס במגדלי התאומים.
חובה עלינו להיאבק על דמותה המוסרית של הארץ
בשלוש השנים האחרונות, כשהארץ שלי עצובה ומדממת, הבנתי שמוטל עלינו האמנים להתגייס להביא חמלה ואהבה ולפזר קצת אור בחשיכה. ואכן הייתי שם, בכיכר החטופים. בכל שבת חיבקנו, ששי ואני, את המשפחות, ביקרנו את הפצועים בתל השומר ועברנו בבתי הנופלים בימי השבעה. בכל אותה תקופה, כיו"ר איגוד האמנים, לקחתי חלק בהתגייסות של מאות האמנים שלקחו חלק במופעי התנדבות לפני אלפי המפונים בבתי המלון בכל הארץ.
חשבון הנפש של כולנו בימים אלה צריך להוביל אותנו למסקנה ברורה שזאת הארץ שלנו וחובה עלינו, כל אחד בדרכו, להיאבק על דמותה המוסרית, להחזיר למקומו את סולם הערכים, כשבראשו יעמדו שוב יושר, אמת ואהבת האדם.
