בשנת הלימודים תש"ס (2000-1999) קיימתי סמינר בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב תחת הכותרת: 'ספרות דור תש"ח'. ביסודו הונח הרצון לאתגר את הדימויים הסטריאוטיפיים הרווחים ביחס לקבוצת יוצרים זו, בעיקר בתחום הסיפורת. עדיין שררה אז בביקורת ואפילו במחקרים רציניים-לכאורה הנטייה להציג אותם כקבוצה אחידה בדרכי כתיבתה וקונפורמיסטית בתמונת עולמה, שיצירתה מזדהה באופן פשטני עם ערכיו של הקולקטיב הציוני, נעדרת ממד אישי, כתובה בנוסח סגנוני אחיד על-פי מודלים הרואיים שטוחים, וסגורה בתוך מרחב החוויות הצר והדל של הצבר הארץ-ישראלי. ככל שהעמיקו דיוני הסמינר הצטיירו לפנינו דיוקנאות נבדלים, מובהקים בייחודם, והתברר שעל רקע חוויות היסוד המשותפות לבני הדור נפערים מרחקים של ממש בין עולמות היצירה של אהרן מגד ויגאל מוסינזון, משה שמיר וס' יזהר, נתן שחם ויהודית הנדל, אהרן אמיר ומרדכי טביב, חנוך ברטוב ועמוס קינן, שלמה ניצן ובנימין תמוז וחבריהם. מה גם שכל אחד מהם חידד עם הזמן את ייחודו, וחלקם נתנו את מיטבם דווקא בשנותיהם המאוחרות.
לפגישה האחרונה של הסמינר הזמנתי אורח נכבד – משה שמיר, מעמודי התווך של אותו דור ושל הספרות הישראלית כולה. לא זו בלבד שחיבר כמה מיצירות היסוד של התקופה, מ'הוא הלך בשדות' ואילך, אלא גם העיד עליה בשורה של מסות, מניפסטים ופרקי זיכרונות, כגון 'פחד יצחק', מאמר המבוא המאלף ל'ספר ילקוט הרעים' (1992). הפגישה איתו הייתה חמה ולבבית, ודומני ששמיר נהנה ממנה לא פחות מן הסטודנטים שספגו בקשב את דבריו. בתום השיעור הסעתי אותו בחזרה לביתו ברחוב רוזאניס 3 בתל ברוך. כאשר חלפנו ברחוב חיים לבנון ליד בית מס' 91 ציינתי מה ששמיר ידע היטב – שכאן, בקומה השישית, גר חברו זה 50 שנה, הסופר חנוך ברטוב. את תגובתו של שמיר לא אשכח. אחרי שתיקה קצרה העיר בנימה מהורהרת, כאילו ללא קשר: "סופר מת פעמיים. פעם אחת כאשר הוא הולך לעולמו, ופעם שנייה – שלעיתים קודמת לראשונה – כאשר יצירתו מתה בתודעתם של הקוראים".
חנוך ברטוב | צילום: יובל חן
שמיר כיוון לכאורה את הדברים אל חנוך ברטוב, אבל פירשתי אותם גם כמבע המופנה אליו עצמו. באותם ימים הוא שקד על השלמת רומן ביוגרפי רחב ממדים בשם 'יאיר', סיפור חייו ומותו של אברהם שטרן מפקד הלח"י. הספר ראה אור ב-2001, במלאת לו 80, והיה האחרון שפירסם בחייו. ליבו אולי אמר לו שהספר, פרי עשר שנות מחקר וכתיבה, לא יתקבל בסבר פנים יפות מחמת הפינה שדחק את עצמו אליה, הרחק מן המעמד המרכזי שקנה לו בראשית ימי המדינה. באותה תקופה ניצב שמיר בקצה קצהו של הימין הפוליטי, ועדיין לא שכך הכעס על הדברים החריפים שהטיח ביצחק רבין כחלק מגל המחאה נגד הסכמי אוסלו ומסע ההסתה נגד ראש הממשלה, בעיקר בשבועות שקדמו לרצח ב-4 בנובמבר 1995.
מכל מקום, בנוגע לחנוך ברטוב שמיר ידע על מה הוא מדבר. זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחייו של ברטוב. כשש שנים חלפו מאז פרסום ספרו הקודם, החוליה השלישית במכלול רומנים המגוללים את מהלך חייו של גיבור בן דמותו משחר ילדותו בפתח-תקווה ('של מי אתה ילד'), דרך נעוריו בשנות מלחמת העולם השנייה ('רגל אחת בחוץ') ותקופת שירותו בבריגדה היהודית על אדמת אירופה ('פצעי בגרות'). זמן קצר לפני אותו פרסום נקלעו חייו לרצף של פגעים. תחילה לקה בהתקף לב ובמשך חודשים התקשה להתאושש ממנו ומסיבוכיו. מעט אחרי שחזר לאיתנו התגלתה מחלת הסרטן ביהודית, אהובת נעוריו ואשתו זה יותר מ-50 שנה, ("יחידת חיי", נהג לכנות אותה), והוא ליווה אותה בייסוריה עד שנפטרה ב-1998. בשעה ששמיר ואני חלפנו ליד ביתו בקיץ 2000 הוא היה ספון בחדר עבודתו, נתון בדכדוך ובשיתוק יצירה, ובשנתו ה-75 נראה כמי שמעגל יצירתו נחתם. העובדה שבנו ובתו בחרו שנים רבות לפני כן לבנות את חייהם הרחק מישראל לא הקלה את מצבו והוסיפה לתחושת הכישלון. "אני חי באבל מסוים, מאחר שבני ובתי לא חיים בארץ", סיפר לימים בראיון. "בתי חיה בשווייצריה ובני חי בארצות-הברית. אילו הייתי כמו אבי, הייתי קורע קריעה". לכן, לדבריו, חדל לפרסם מאמרים פובליציסטיים. אם לא הצליח לגרום לילדיו להישאר כאן, מה סמכותו המוסרית להוכיח בשער?
אבל זה בהחלט לא היה סוף הסיפור. חברים שדאגו לשלומו של ברטוב חיפשו דרכים לחלץ אותו מן המבוי הסתום ולרענן את חייו, ובין היתר הציעו לו לערוך סיוד-שיפוץ של דירתו, שהתבלתה והתרפטה עם השנים. כך נכנס לחייו הסייד שנשכר למשימה, והשהות במחיצתו חידשה בו את ניצוץ היצירה באופן הבלתי-צפוי ביותר. התוצאה המיידית הייתה נובלה בשם 'לב שפוך', שמעורבים בה אמת ובידיון. גיבוריה הם סופר ידוע בשם עמוס גפן, שאשתו נסעה לתקופת השתלמות בניו-יורק והוא ניצל את היעדרה לסייד את דירתו, והסייד סמי ששון השופך לפניו את ליבו. סמי, יליד חאלב, הוא מה שמכנים דמות עממית: חיוני, פעלתן, דברן, שופע פתגמים סוריים ספוגי הומור וחוכמת חיים (כולם פרי המצאתו של ברטוב), היפוכו של הסופר העשוי הסתייגויות, רתיעות ובעיקר שתיקות. אולם במשך השבועיים של שהותם יחד עמוס מתמכר למונולוגים האינסופיים של סמי, המקווה מצידו שהסופר יעלה את סיפור חייו על הכתב, ומתברר שסיפור חיים זה נוגע לעמוס גפן יותר מכפי ששיער. מדובר בפרשה של בגידת אשתו עם קרוב משפחה מבוגר, שהביאה לפירוק המשפחה והותירה את סמי בודד, הרוס ומנוכר גם לבנו ולבתו, מבלי שנרפא מן התשוקה המתמדת לאישה שגירש. והנה, עמוס גפן מגלה שסיפורו של הסייד הנבגד פורט על המיתרים הכמוסים ביותר של יחסיו עם רעייתו שלו, ובעיקר מהדהד את הפצע שבלב נישואיהם: "כמעט פתחתי גם אני את סגור לבי ושפכתי כל מה שתסס וחָמַר והעלה בו צחנה שנים על שנים, אבל אני בחרתי בשתיקה עיקשת, או בלשון אחת מאותם מטבעות הנדבקים ללשון כמו מסטיק – 'ובחרת בחיים'. את בשרינו בשינינו היינו אוכלים, אשתי ואני, לא אחת טורפים בשקיקה זה את נשמתו של זה, אבל את הכלי היקר הזה, היחד החד-פעמי שלנו, גם אם כך, סדוק, יישאר מעתה ועד עולם, לא ננפץ, אדרבה, מעתה נשמור עליו במשנה זהירות". עמוס כמעט מתפתה לגלות לסייד מה שהלה כבר התחיל לנחש בחושיו החדים, אבל עוצר בעד עצמו: "חיבתי אליו לא הגיעה עד כדי יכולת לפרוק בהזדמנות זאת את כל משא חיי. לא לשם תראפיה הדדית התכנסנו שנינו בדירה הזאת, אתה תשפוך את לבך באוזני, אני אשפוך את לבי באוזניך, נדַבּרָה ויִרוַוח לנו. סמי כאן בשביל לסייד ולצבוע את הדירה".
• • •
הנובלה 'לב שפוך' התקבלה בביקורת בסבר פנים יפות, ותוארה כיצירה קאמרית מתוחכמת ונוגעת ללב. רק הקרובים ביותר לברטוב הבינו, כי מעבר לצעיפי הבדיון מסתתרת פרשה אישית כאובה. אולם בדיעבד התברר, שכתיבתה שיחררה אצל ברטוב מחסומים של הימנעות, ועד מהרה ניגש לכתיבת יצירה הרבה יותר מקיפה, שבה ויתר כמעט על כל ההסתרות. ב-2003 ראה אור הרומן 'מתום עד תום', והצטרף כחוליה רביעית למכלול האוטוביוגרפי הניצב בלב יצירתו. ברטוב העניק לגיבור ולגיבורה את שמותיהם של הנער והנערה מן הרומן 'פצעי בגרות", אלישע קרוק ונוגה הולצברג, אבל אלה מסכות דקות ושקופות שאינן מסוות את הקשר הישיר בין החיים לספרות. ב-543 עמודים גולל את קורות הזוג על פני יובל שנים ויותר, מסיום שירותו של אלישע בבריגדה ב-1945 ועד מותה של נוגה ב-1998. זו יריעה אפית רחבה הכוללת בין היתר פרקים על שנות המאבק ומלחמת העצמאות, שברטוב לחם בה בקרבות סביב ירושלים. בהמשך מתוארים החיים בקיבוץ ובתל-אביב ותקופת שהות טראומטית בארה"ב. לקראת סיום מוגש תיעוד ספרותי לפרטי פרטים של מחלותיהם בערוב יומם על רקע הטלטלה הסוחפת את ישראל לפני רצח רבין ואחריו.
אולם בליבו האינטימי של הספר מצוי אותו פצע שרק נרמז בנובלה 'לב שפוך'. זהו סיפור קשה ומר על חיי נישואים שנהפכו למאבק בין שני אנשים עקשנים וגאים; על היסדקותם של חיים אלה ללא תקנה מחמת חטאיהם של שני הצדדים והייסורים שהסבו איש לזולתו; על אהבה גדולה שלא פגה כלל אבל נהפכה לדרמה של רצונות מתנגשים המיתרגמים למסכת של מועקות ועינוי הדדי. השבר המוליך את בני הזוג עד סף פרידה ומרעיל את היחסים ביניהם לשארית חייהם נגרם מחמת בגידתה של נוגה באלישע המחשיכה עליו את עולמו, בעקבות קשר אינטימי לא נסלח שניהל הוא והביא לעזיבתם את הקיבוץ. עשרות שנים הם חיים בצל אותו שבר, עד הפיוס המסוים המתרחש רק בצל המוות, כאשר שניהם סועדים זה את זה לסירוגין במחלותיהם עד תום. אולי החלק המרשים ביותר ברומן הוא זה שבו אלישע משחזר בדקוּת רבה, בפרטי פרטים ומתוך התאכזרות עצמית את פרשת הבגידה של נוגה מתוך עיניה שלה. בתוך כך הוא מנסח כתב אשמה כן ונוקב כנגד עצמו על חלקו הנכבד בהשתבשות נישואיהם, ומציג בדיעבד את בגידתה של נוגה כמעט כתוצאה מתבקשת של התנהגותו כלפיה לאורך שנים. גרשון שקד כתב על כך: "בפרקים אלה, יותר מאשר בפרקים הקודמים, מצטיירת דמותה של נוגה כאחת מדמויות הנשים המעניינות ביותר בסיפורת העברית, ובכך תורם המחבר לספרות העברית רומן פמיניסטי ממדרגה ראשונה".
אחרי השלמת 'מתום עד תום' פירסם ברטוב ספרים נוספים. שנים אחדות אחרי מותה של יהודית אשתו נכנסה לחייו אהבה חדשה, המתיקה לו את תקופת חייו האחרונה ובלי ספק תרמה לאריכות ימיו. הוא אף הגשים את משאת נפשו כאשר זכה, לאושרו, בפרס ישראל לספרות ב-2010. באותה שנה החלה להתפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד (הספריה החדשה) מהדורה של מבחר ספריו בשישה כרכים, חשפה את יצירתו לקוראים חדשים, הניבה תגובות אוהדות בביקורת ותרמה לקעקוע הדימוי השגור של סופרי דור תש"ח. בהקשר זה ארשה לעצמי לצטט שורות אחדות מתוך דברים שכתב לי עמוס עוז בעקבות הופעת ספרי 'מפתח הלב: אמנות הסיפור של חנוך ברטוב' (2015):
"כל השנים חשבתי שברטוב רחוק מלהיות זַמָר מקהלה או חייל סדיר בין אנשי דורו. לא אהבתי הכללות דוריות בספרות או מחוץ לה [...] ברטוב הוא, כמובן, בן דורו וזמנו, מחובר באלף נימים להיסטוריה היהודית והציונית, אבל רחוק מללבוש בכתיבתו כובע טמבל נצחי עם מכנסי חאקי קצרים וסנדלי תנ"ך. זיקתו של ברטוב בכתיבתו אל התקופה ואל כמה מן האידיאלים הרווחים בה עוברת כמעט תמיד דרך הביוגרפיה שלו, ולא רק עוברת כי אם גם משתברת בביוגרפיה ומתעשרת בגוונים המיוחדים רק לברטוב. ועוד: יש בסיפוריו חום וסקרנות ואמפטיה והיסוס המיוחדים לו ואינם דומים לשל זולתו".
לכאורה יכול ברטוב להיפרד מן העולם אדם מפויס, אולם לא כך היה. במותו, בדצמבר 2016, ארבעה חודשים אחרי שמלאו לו 90, היה חדור חרדה וכעס אל מול התהליכים הממאירים המשנים את פניה של ישראל. בלי הרף ניקרה בו השאלה מה יהיה על המדינה, כלי יקר זה שעמד ליד עריסתו, לחם על כינונו תוך שהוא מאבד את טובי חבריו, וחש מעין ערבות אישית לגורלו. ביטוי נוקב לכך נתן במאמרו האחרון, זעקה מלב כואב, שפורסמה ב'הארץ' במאי אותה שנה והופנתה לא אל ממשלת ישראל – ממנה כבר התייאש – אלא אל אנשי המחנה שלו. אסתפק בציטוט הכותרת, המדברת בעד עצמה: "המדינה מתמוטטת – ואתם שותקים כדגים". •
