מיס אוגילבי מגלה את עצמה: שלושה סיפורים // רדקליף הול } מאנגלית: רעות בן יעקב } אפרסמון } 106 עמ'
הסופרת הבריטית רדקליף הול (1880-1943) כתבה ופירסמה לא מעט ספרים, אבל היא ידועה בעיקר בספרה האיקוני מ-1928 The Well of Loneliness שמעמיד במרכזו גיבורה לסבית, או כפי שכונתה בזמנה "בעלת נטייה מינית הפוכה" (invert), בתקופת מלחמה העולם הראשונה. הספר הוא רומן חניכה המתאר את חייה של סטיבן גורדון מילדות לבגרות, בתקופה שאהבה חד-מינית נחשבה בבריטניה, על פי חוק, דבר תועבה, והוא הוחרם שם מיד אחרי פרסומו. במקום זה, הספר פורסם בצרפת, וב-1929 גם בארה"ב, והול נעשתה סלבריטי.
רדקליף הול
קריאה חוזרת של הספר האיקוני, לקראת כתיבת רשימה זו, מלמדת אותי שהשם העברי שהתקבע בתרגומו, 'תהום הבדידות', חוטא למורכבות שלו, וראוי היה לקרוא לו מילולית 'באר הבדידות'. המילה "תהום" משקפת את ההנחה הרווחת שזה ספר עצוב על מציאות עגומה. זה נכון, אבל רק חלקית. אמנם יש בו תחושה עמוקה של בדידות ונרדפוּת ואות קין, ולא מעט דידקטיות נוצרית ורגש אשמה מורכב אל מול האל, אבל הבדידות שבו אינה רק תהום, היא גם באר: הבאר (או המעיין) של הכתיבה שאליה מתמסרת סטיבן רוב הזמן באופן כמעט טוטלי, ושמאפילה לעיתים קרובות על חיי האהבה שלה; ובפרספקטיבה של כמאה שנה, הספר מתגלה יותר ויותר כספרות מתנגדת, כחזון פוליטי-מגדרי ארוך טווח שהוא אבן דרך לתרבות ולספרות הקווירית עד ימינו. יש בו אינטרוספקציה, ואפילו מעט הומור. נקודת היציאה שלו היא בריטית, אך יש בו הוויה טרנס-מדינתית וביקורים בסלוני הספרות והתרבות הססגוניים של פריז (אם כי לא של גרטרוד שטיין). ועל אף פגמיו, ויש לא מעט כאלה, למשל קידוש המלחמה כסימן לגבריות, כדאי מאוד לחשוב על השבת הספר למדף העברי. (ואגב, וירג'יניה וולף – שפירסמה גם היא ב-1928 את ספרה המודרניסטי החתרני ומרחיק הלכת, 'אורלנדו' – התכוננה להגן על ספרה של הול בבית המשפט, אף שחשבה שכספרות הוא בינוני).
את שלושת הסיפורים המוקדמים של הול, שמתפרסמים כעת בתרגומה היפה והקשוב של רעות בן יעקב, גם אם הם מרתקים בפני עצמם, אפשר לקרוא כחזרה גנרלית ל'תהום/באר הבדידות'. כולם מתרחשים סביב מלחמת העולם הראשונה, מופיעות בהם בדידות עמוקה, חריגות מגדרית או תשוקה אובססיבית אחרת, ואף שסופן של הדמויות נוטה לטרגי, או שהוא מעומעם או פתוח, לפעמים מבצבץ גם ההומור.
בסיפור הפותח את הקובץ ונותן לו את שמו, 'מיס אוגילבי מגלה את עצמה', וילהלמינה הלסבית ששימשה כנהגת אמבולנס בחזית במלחמת העולם, חוזרת לאחיותיה שמצפות ממנה לתפקד כאב המשפחה. אבל וילהלמינה, היא מיס אוגילבי, חוזרת מהמלחמה מנותקת ומסויטת ושואלת את עצמה שוב ושוב "האם זה הלם קרב?" המספרת אומרת עליה שהיא "ידעה שזאת היא עצמה, זאת אומרת שהייתה מודעת לישותה, ועם זאת לא הייתה מיס אוגילבי, ולא היה לה גם שום זיכרון שלה". וילהלמינה עוזבת את אחיותיה ונוסעת לאי, שם היא "מתאחדת" עם ה"אני" שלה עד מוות. הסיפור משלב באופן מפתיע בין חריגוּת מגדרית לבין זרות הקשורה להלם קרב (מושג די חדש בזמן ההוא כמדומני), והסיום שלו נוגע בהיפר-ריאליזם.
במרכז הסיפור השני, 'פרוילין שוורץ', עומדת אישה גרמנייה בודדה בת 50 שחיה במלון פרטי בלונדון, מתפרנסת מהוראת גרמנית ומאמצת חתול. כשמתחילה מלחמת העולם צוות המלון והדיירים, בעיקר אנגלים, חושדים בה שהיא מרגלת ומייחלים שהיא תעזוב את המלון. היא מנסה להגיע לליבם ומסבירה שהיא באה מבית סוציאל-דמוקרטי, שהיא רודפת שלום ורק רוצה לאהוב את האנושות כולה. אך הסתייגותם הגואה מביאה אותה להתפרצות בעלת גוון לאומני, שלאחריה המשרתת מרעילה את החתול ופרוילין שוורץ עוזבת את המלון עם גופתו.
'על ההרים' מספר על צמד אחים איטלקים לא תאומים, אבל בלתי נפרדים. האחד, ולנטינו, הוא מוזיקאי מחונן, והשני, מתיאו, הוא ספורטאי ופרש בגדוד הפרשים. הם עושים כמעט הכל ביחד, ולנטינו מצטרף לאחיו במסעות טיפוס הרים, ומתיאו הופך לאחיו את דפי התווים כשהוא מנגן. הם מתייעצים על כל צעד בחייהם ואפילו מאשרים זה לזה פרטי ביגוד, מעניבות עד גרביים. יום אחד ולנטינו מתאהב עד כלות באישה ושמה פיורה. התשוקה גדולה, אך במקביל ולנטינו אינו מוכן לוותר על הקשר הסימביוטי עם אחיו. נוצרת תקלה גדולה, שני האחים מתים (כל אחד בנפרד) ולא במלחמה. סיפור זה מעניין משום שהוא מביא בין השאר אל פני השטח חריגות מגדרית לא צפויה, תשוקה אינססטואלית לא ממומשת או גילוי עריות רגשי בין אחים שמתעצם כשאובייקט תשוקה נוסף — אישה — נכנס לתמונה. יש משהו מיזוגיני בתחרות הזאת בין האח לאהובה פיורה. מיזוגיניה דומה מופיעה באופנים שונים גם ב'תהום/באר הבדידות', אך היא מוסיפה על מורכבות הספר כביטוי של זמנו ואינה מורידה מהאיקוניות שלו גם כשהוא פחות ערב לחך. •
