לילה // רוני אלדד } הקיבוץ המאוחד } 81 עמ'
גם כשרוני אלדד כותבת על אירועים קונקרטיים מחייה, על מות אמה לפני כשנה או על טבח 7 באוקטובר, הכתיבה שלה חותרת להתרומם מהאישי והפוליטי אל מרחבים מוגבהים יותר לכאורה, עקרוניים, מטאפיזיים, אפילו קוסמולוגיים. יש לה חוכמה משוררית יוצאת דופן – היא יודעת איך לברוא מתוך מילים עולם חושני וחידתי גם יחד - והיא משתמשת בחוכמה הזאת כדי ללכת בדרך שתיארתי: להפוך חיים למיתוס, ורגש סוער וסבוך לטיעון פואטי שהמקור האישי-עד-מאוד שלו זוכה לעיבוד כמו-אובייקטיבי. אפשר לומר שהחתירה הזאת – מהביוגרפי וההיסטורי אל המיתוס והקוסמוס, מתוך רצון עקבי לזהות גם באישי ביותר את החוקים הבסיסיים ביותר של החיים והמוות, האובדן והכמיהה – מעניקה לשירתה את צורתה המיוחדת כל כך.
הבנתי את זה רק כשקראתי את השיר שחותם את הקובץ, 'שניים', שבו התהליך כמו הושלם, והמשקעים הביוגרפיים והפוליטיים נספגו כמעט עד תום בחיזיון הקוסמי שהמשוררת הוזה ומתארת. כאילו שירתה של אלדד הגיעה בשיר הזה לתכליתה – התכנים הקונקרטיים זכו סוף-סוף להיעלם בתחתית הבלתי מפוענחת של היצירה, ולהפוך לאידיוסינקרטיים – זרים וחומקים מפרשנות. יש לשיר הנהדר הזה שלושה יסודות שאפשר לזהות בכל יצירתה של אלדד, וכדאי להתעכב עליהם: האסון. הכמיהה. היופי.
קודם כל – האסון. אסון הוא נקודת המוצא לכל שיריה של אלדד. זה אסון שנוטל מהעולם את זיוו, הופך אותו לחלול, לשממה שבה החיים ממשיכים להתנהל אבל ללא רוח, ללא נשמה. מתחשק לזהות את האסון הזה. לומר: זהו מות האם. או: זה 7 באוקטובר. אבל ברור שהאסונות הללו רק מדגימים, מבחינת אלדד, עיקרון יסוד שנקבע בשחר הזמנים: העולם נולד מתוך אסון ומוליך לתוך אסון, כנבואת חורבן שאין לחמוק ממנה.
אלא שהאסון שנטל מהעולם את זיוו גם העניק לו משמעות, כי הוא הותיר בעולם צמא שאין לו קץ. לאסון בשירתה של אלדד יש צורה קבועה – הוא חוצה את העולם לשניים: מתים וחיים. את המתים האסון לקח, ואת החיים הותיר כדי לשאת את זכר המתים ולכמוה אל המתים האבודים והחיים הנותרים גם יחד. ב'שניים' לובשת הכמיהה הזאת דמות מופלאה במיוחד: של שניים שנוהים זה אל זה אלפי שנים בלי שיוכלו להגיע, לגעת, להתאחד. הם ממוקמים בשני קצות העולם כמו קטבים מגנטיים שמטעינים אותו מחדש בחשמל, נשמה, רוח. האינסטינקט הראשון שלי היה לנסות לזהות את השניים האלה בביוגרפיה של אלדד – לשאול: אולי הם המשוררת ובן זוגה? ואולי הם המשוררת ואחיה התאום (שמתגלה, כך נדמה, בשיר היפה ביותר בקובץ, 'תהום')? אבל משהו בשיר – ובספר כולו – הבהיר לי שכמו האסון, גם הצמד הזה הוא קוסמי: שניים שהמתח ביניהם הוא המפתח להישרדותו של העולם.
ואז, בסוף השיר, מופיעה ילדה קטנה. "היא מחכה למשהו שאין לו שם, מובטח כמו מוות, מוחלט כמו לידה". דווקא הדמות הזאת מזוהה בקלות: זו המשוררת. ומה הדבר שאין לו שם? זה הדבר שהיא נותנת לו שם בשיריה. אחרי האסון והכמיהה מופיע היסוד השלישי בתמונת עולמה של אלדד – השירה, או היופי, שתפקידם להבהיר שגם כאשר אין נחמה על האסון ואין מענה לכמיהה, יש משהו שתופס את מקומם – מילים והקסם שהן מחוללות.
לפואטיקה המיוחדת של אלדד יש יתרון נוסף, בלתי צפוי – השירים כל כך פתוחים ורחבים שקל להבין מתוכם שהאסון הרבה פחות חד-ממדי מזה שאנחנו מדמים. כשקוראים היטב את שירי השער השני, למשל, המוקדש לכאורה ל-7 באוקטובר, מלאכת הדימוי החכמה של אלדד מוליכה אותנו שוב ושוב לא רק למה שהתרחש בעוטף עזה לפני כשלוש שנים אלא גם למה שהתרחש מאז בחאן-יונס ורפיח ועזה. דווקא הנטייה של אלדד לחמוק מהפוליטי אל המטאפיזי מאפשרת לשירים לזכות במשמעות שהממשות עצמה מעניקה להם, ולהזכיר לנו שבקצה כל שיר שנכתב היום בעברית מאותתים לנו רבבות הילדים הרצוחים והמיותמים של רצועת עזה. •
שלומציון
עַל סַף הַסּוֹף, בִּשְׁאֵרִית רוּחֵנוּ, בָּרָאנוּ חַיָּה אַחֲרוֹנָה. הִיא נוֹלְדָה בְּתוֹכֵנוּ כָּרֶגַע, אֲבָל עַל גּוּפָהּ כְּבָר עוֹלִים קַשְׂקַשִּׂים צְפוּפִים. אֲנַחְנוּ מַקִּיפִים אוֹתָהּ וְשׁוֹאֲלִים, חַיָּה, לְמִי אַתְּ דּוֹמָה, מוּזָרָה, עֵירֻמָּה, הִיא דּוֹמָה לְכֻלָּנוּ, רַחֲמֵינוּ מִיָּד נִכְמָרִים. כַּנְפֵי הֶעָגוּר עַל גַּבָּהּ כְּמוֹ סְבַךְ עֲנָפִים, שְׁבִירוֹת מִלָּשֵׂאת אֶת בְּשָׂרָהּ הַכָּבֵד, אֶת אֶגְלֵי הַמַּבּוּל. וְאֵיךְ הִיא כּוֹשֶׁלֶת אֵלֵינוּ, כְּמוֹ עֵגֶל אוֹבֵד, כְּמוֹ צִפּוֹר עֲיֵפָה, עֵינֶיהָ דּוֹמְעוֹת בְּצַעַר יוֹנְקִים, צַעַר גְּמוּלִים, צַעַר הַצַּעַר שֶׁאֵין לוֹ מִלִּים. חֶלְקָהּ רְחוּצָה כְּתַפּוּחַ, גּוּפָהּ עוֹלֶה וְיוֹרֵד וְנוֹשֵׁם, מַפּוּחַ בְּלִי דַּעַת. אֲבָל עָנִינוּ מְאֹד, יָדֵינוּ רֵיקוֹת, עַל סַף הַסּוֹף לֹא מָצָאנוּ לָהּ שֵׁם
