אחרי יום סיורים ארוך בכפר רג'ר, אנחנו מתיישבים במסעדת ה"בלו ליין". מסעדה גדולה ומרווחת שעיקר מאכליה ותבליניה מתמקדים במטבח הסורי. מגישים כאן "שרקיה", תבשיל בשר ברוטב יוגורט, ומנת הדגל היא בורגול מבושל עם בשר. יש גם סלט גרגיר הנחלים, חומוס חם וקבאב בנוסח דמשק. המסעדה מלאה עד אפס מקום בישראלים, ולכל קבוצה מדריך מקומי דובר עברית צחה.
מצד אחד, האווירה במסעדה רגועה ונינוחה. מצד שני, קשה להתעלם מהמתיחות בעקבות כניסת חיילי הצבא הטורקי לסוריה. המלווה שלנו הוא מזכיר הכפר, בילאל חטיב, המכהן גם כדובר המועצה. הוא משמש, אני לומדת, כקול המרכזי של תושבי הכפר ומייצג אותם בתקשורת.
אין גישה ישירה מדמשק לרג'ר, מרחק 70 ק"מ בלבד מהכפר בן 3,000 התושבים. מי שיתעקש להגיע מבירת סוריה לכפר ייאלץ להאריך את נתיב הנסיעה דרך ירדן, 306 ק"מ, ארבע שעות נסיעה לפחות. עד היום לא מגיעים אזרחים מסוריה לבקר, ומירדן באו רק בודדים. לבנון אוסרת על אזרחיה להתקרב.
הרבה עבודה מושקעת בייפוי הכפר. שדרות עצים, מדשאות, פרחים בכל הצבעים ואיסור מוחלט להשליך פיסת נייר, שאריות מזון או בקבוקי שתיה. "אתה משוטט ברחובות כמו בבית מרקחת", מסבירה לי תושבת הכפר. הרגילו אותנו לשמור על ניקיון וזה עובד. אני אומרת לה שלא ראיתי בישראל כפר ערבי או יישוב יהודי נקיים כל כך. "אז נבוא", היא אומרת, "ונלמד את המעוניינים".
מספר המשכילים שהוציא הכפר מעורר השראה. לפי נתוני הקהילה, כ-40 אחוזים מהתושבים הינם אקדמאים שלמדו בישראל, ועובדים בבתי חולים, בבתי מרקחת, כמהנדסים בחברות ביטחוניות ופרטיות וכאנשי חינוך. בכפר אף מתגוררים שני פרופסורים, הידוע ביניהם הוא פרופ’ סולימן חטיב מהמכללה האקדמית תל-חי, מומחה לצמח הקנאביס.
למרות מאמצי האו"ם והפעלת הלחצים לשייך את רג'ר ללבנון, היחסים עמה לא קיימים. לממשלת לבנון יש אינספור בעיות עם חיזבאללה והממשל האיראני, ובביירות חוזרים ומבהירים כי לבנון תמשיך להתנגד לקבל את תושבי רג'ר בטענה שהם סורים.
“המצב מדאיג”, אמרו לי בכפר: “יש לנו קרובי משפחה בסוריה, ואנחנו דואגים שינסו לפגוע בהם”
ב-1992, לאחר חצי שנה של חוסר ודאות שבמהלכה נותר הכפר מנותק מישראל, הוא הועבר - ברצון התושבים - לשליטה ישראלית מלאה. כשצה"ל נסוג מלבנון בשנת 2000 האו”ם סימן את "הקו הכחול" באמצע הכפר. כך נוצרה מציאות הזויה שלפיה חצי מהכפר שייך ללבנון ושוכן בשטחה, והחצי השני בישראל - כשכל תושבי הכפר בשני חלקיו, הינם אזרחים ישראלים.
ב-2022 אירע השינוי הגדול, לאחר שהוקמה גדר היקפית חדשה מצפון לכפר, על גבול לבנון. צה"ל הסיר בבת אחת את המחסומים הפנימיים שחצו את היישוב, ופתח את רג'ר לקהל הרחב. הכפר הפך בבת אחת למוקד תיירות, ונראה היום כפינה תיירותית מטופחת על גבול לבנון.
המבקר הישראלי לא יזהה נוכחות גדולה של חיילי צה"ל. בכניסה לרג'ר ראיתי חייל יושב וקורא עיתון, וחייל אחר נראה כמי ששקע בשינה. אבל מסביב, מסביר לי בן שיחי המקומי, צה"ל נמצא בעיניים פקוחות. שמתי לב במהלך הסיור בסמטאות הכפר, שאין דגלים - לא סורי, לא לבנוני, גם לא ישראלי. שמתי לב גם לקבוצות צפופות של גברים, משוחחים ביניהם בלי להרים קול.
"המצב בהחלט יכול להדאיג אותנו", מסביר לי אחד מהם: "יש לנו קרובי משפחה בסוריה, בני העדה העלווית, ואנחנו בהחלט מוטרדים ששוב ינסו לפגוע בהם. לנשיא הסורי יש בעיה גדולה עם העדה שלנו, כי בשאר אסד הוא עלווי והחשבון איתו לא נמחק".