כבר כמעט 15 שנה שאני חיה ונושמת את מערכת הבריאות בישראל. ראיתי שרים באים והולכים, העברתי חקיקה ותקציבים, ובעיקר ראיתי מערכת שממשיכה לתפקד מכוח האינרציה והמסירות של הצוותים הרפואיים. העובדים הללו מחזיקים את הבריאות שלנו בשיניים, אבל מדינת ישראל ממשיכה למתוח את החבל ולראות מתי יפקע. המערכת הפוליטית באטרף לקראת הבחירות, כולם נאבקים על תיקי הביטחון והחוץ היוקרתיים, ואף פוליטיקאי לא מצהיר בגלוי: "אני דורש את תיק הבריאות".
התירוץ הנוח ביותר להפקרות הזו הוא התדמית שנוצרה למשרד: מערכת "מקצועית" וטכנוקרטית, המנוהלת על ידי רופאים ומומחים, ולכן כביכול חסינה מפני פוליטיזציה. זה קשקוש מוחלט. המפלגות החרדיות נהנו מבלעדיות בתיק הזה ואף אחד לא פצה פה. אף אחד לא רוצה להיות השר.
משרד הבריאות קובע איזה טיפול תקבלו בגולן ובנגב, ואיזה לא. איפה ועל ידי מי יטופלו חיילים בצה"ל. מי יכשיר רופאים ומי יתקבל למסלולים ומה הדין ברופאים שהוכשרו בחו"ל, מה יקבל עדיפות, הילד שלכם או ילד של מישהו אחר? המשבר בבריאות הנפש לא קרה. הוא נוצר. זה הכי פוליטי שזה יכול להיות וכל אחד מאיתנו יגלה כמה זה פוליטי בדיוק ברגע הלא נכון. המשרד הזה סובל מכשלים מבניים ומערכתיים עמוקים, שהפכו אותו לאחד המשרדים המורכבים והפגיעים בשירות הציבורי, הוא לא מצליח לאייש תקנים, הוא מתפשר על איכות הטיפול לציבור בלי הפסקה והוא לא מצליח לתפקד כרגולטור אפילו בבתי החולים שהוא מנהל. לכל כישלון שלו יש השפעה של חיים ומוות עשורים קדימה, ואת הפוליטיקאים זה מבהיל.
הפעמים היחידות שנזכרים במשרד הזה בציבוריות הישראלית הן כשיש משבר, כמו מגיפת הקורונה או 7 באוקטובר. אז, פתאום הפוליטיקאים יודעים להתבטא, ופתאום - גם יודעים לבקר. איפה הם היו כשהמשרד הזה חטף קיצוץ אחרי קיצוץ בתקציבו?
מאחורי התדמית הסטרילית והחלוקים הלבנים, יש מציאות קשה של מינוי מקורבים, פרשיות שחיתות שהסתיימו לא פעם במעצרים, שרים שניצלו את כוחם לטובת אינטרסים וניצול והפקרה במערכת מורעבת ומתפרקת.
אין לזה קשב: בין אם זה חוסר פיקוח על מוסדות שבהם פוגעים במאושפזים ובין אם זה בעלי תפקיד שפוגעים מינית וזוכים להגנה אוטומטית כי "אין מי שיחליף אותו".
המערכת ה"מקצועית" אוכלת את עובדיה. אנו עדים לבריחת מוחות מדאיגה של מיטב הרופאים, האחיות והחוקרים, הנוטשים את המגזר הציבורי לטובת השוק הפרטי או גרוע יותר: מעבר לחו"ל. זה לא בגלל חוסר מסירות, אלא כי המערכת פשוט לועסת ויורקת אותם. הקושי הקיצוני בגיוס כוח אדם איכותי למשרות ציבוריות פוגע אנושות ביכולת המערכת לתפקד ולתת מענה לאזרח. אז עם מי זה משאיר אותנו?
הפוליטיקאים שמייצגים את הרוב הליברלי אינם נמנעים מהמשרד הזה משום שהוא "מקצועי מדי" עבורם. הם פשוט בורחים מהאחריות לתיקון שלו. הם רואים את השברים ומחליטים שלא ללכלך את הידיים בתיק מורכב, שלא יניב להם רווח פוליטי מיידי. הם מעדיפים שברירי משרדים עם תקציב שהוא פחות משל שכונה בכפר-סבא.
הפחדנות הזו מובילה לכך שהמשרד נשאר פעם אחר פעם ככלי משחק בידי המפלגות החרדיות, שמנצלות את כוחו ביעילות לטובת המגזר שלהן. והביקורת לא עליהן. הן לציבור שלהן יודעות יפה מאד לדאוג. הבעיה היא במנהיגים בשדה הליברלי שמפקירים במודע את זירת החיים והמוות של כולנו, ומשאירים את הציבור הרחב להתמודד לבדו עם מערכת בריאות שזועקת לעזרה ואף אחד לא בא.
אנו עדים לבריחת מוחות מדאיגה של מיטב הרופאים, האחיות והחוקרים. זה לא בגלל חוסר מסירות, אלא כי המערכת פשוט לועסת ויורקת אותם