במשך כמעט שנתיים היה המופע של אנסמבל ציפורלה לילדים אחד ממופעי הילדים המוצלחים ביותר, אם לא הטוב שבהם. כזה שגם ההורים וגם הילדים יכלו ליהנות ממנו באותה מידה. בסוף השבוע, במופעים בבית החייל בתל אביב, ייפרדו חברי האנסמבל מהפרויקט בדרכם לעבוד על מופע חדש. "כשהתחלנו עם המופע, לא תיארנו לעצמנו שזאת תהיה הצלחה כזאת מטורפת והאולמות יהיו מפוצצים", אומר תומר נהיר פטלוק, מחברי האנסמבל מאז היווסדו. "קיבלנו תגובות מהורים שבאו אלינו אחר כך ואמרו לנו, 'תודה רבה על שעה וחצי של אושר, תודה על התכנים'. היו כאלה שאמרו שהמופע הזה טוב יותר מכל המופעים למבוגרים שעשינו עד היום, ואנחנו פועלים כבר יותר מעשרים שנה. הילדים הזדהו עם מערכונים מסוימים, ובאו אלינו כדי לדבר על זה. כל ילד התחבר למשהו אחר במופע, וזה היה מרגש".
אקורד סיום. אנסמבל ציפורלה
(צילום: עמית אחאבן)
למה חיכיתם עשרים שנה עד שזה קרה?
"זה אף פעם לא העסיק אותנו ברמה יצירתית עד שרובנו נהיינו הורים. לצערי, אין לי ילדים אז אני לא יכול לדבר על זה. להורים שבאנסמבל היה מאוד חשוב לעשות את זה גם בשביל הילדים שלהם, אבל גם בשביל הילדים שהם היו. זאת הייתה מין סגירת מעגל לעולם הזה. היה לנו מאוד חשוב לא להתיילד, להביא את זה הכי בגובה העיניים ומאוד איכותי".
מה אתה הבאת למופע?
"אני הילד שהיה גם וגם. הסיפור שאני מספר הוא על ילד שהגיע לשיעור כדורסל עם לק, ואומרים לו שם שהוא צריך לבחור כי זה לא קשור לכדורסל, וכשהוא מגיע הביתה הוא פותח קופסה שיש בה גם בובת ברבי אבל גם כדורסל, שחמט ומניפה. והוא אומר, אני לא רוצה לבחור. אני רוצה להיות גם וגם. למה יש דברים מסוימים שהם מיועדים לבנים ודברים מסוימים שהם לבנות? מי קבע את זה? אני רוצה לבחור לעצמי מה להיות. ובאמת הייתה לי בבית סלסלת קש נהדרת שהיו בה מלא בגדים של אמא שלי, ומצד שני היו לי בחדר בובות של כוח המחץ, פליימוביל וברבי, וזה מה שרציתי".
נהיר פטלוק (46) שיחק לפני כשלוש שנים, לצד אמיר בנאי, בהצגה "ילד", המבוססת על ספרו של עמרי חורש. "אמא שלו חברה הכי טובה שלי, והיה לי ברור מהיום הראשון שראיתי אותו, כמה הוא מוכשר ומיוחד", הוא אומר. "הוא היה ילד מלא כריזמה, מלא חן, שאתה מתאהב בו תוך שנייה. יש בו משהו מאוד תמים וילדי וגם משהו מאוד בוגר ורגיש. הוא השילוב של הגבר האולטימטיבי. אני מכיר אותו בכל מיני גלגולים. הוא בן אדם שכל דבר שהוא מחליט לעשות הוא יהיה בו הכי טוב. אין אפשרות אחרת. בא לי להגיד לו, 'אתה לא חייב להיות הכי טוב'. מעניין אותי אם הוא תמיד בתוך משימה או שהוא גם מרשה לעצמו ליהנות".
