אם אתם מתכוונים לצום ביממה הקרובה, אתם לא לבד - לא בארץ כמובן וגם לא בעולם. צום הוא מנהג עתיק המופיע בתרבויות ובדתות רבות. למרות שבמבט ראשון צום נראה פשוט ליישום - הימנעות מאכילה ומשתייה לפרק זמן מסוים - המשמעות משתנה. בעוד שעבור תרבות אחת הצום עשוי להיות ביטוי לאמונה ולציות לאלוהים, עבור אחרת הוא דרך להתבוננות עצמית, לטיהור רוחני, לאבל, לכפרה או להזדהות עם סבלם של אחרים. יש גם מסורות שבהן הצום קשור למחזורי השנה, לעונות החקלאיות או לאירועים היסטוריים.
ביהדות, לצום יום הכיפורים יש מעמד יוצא דופן ומרכזי, שכן מדובר ביום קדוש המיועד לתשובה, כפרה וחשבון נפש בין אדם לחברו ובין האדם לאלוהים - וישנם הבדלי משמעות בינו (ויתר הצומות ביהדות) לבין הצומות הנהוגים בתרבויות אחרות. אותה פעולה בסיסית מקבלת משמעויות שונות בהתאם לדת, להיסטוריה ולערכים של החברה המקיימת אותה.
גם ביהדות, צומות כמו תשעה באב ועשרה בטבת ממלאים תפקידים שונים: צום אחד מבטא תיקון אישי ורוחני, ואחר מבטא זיכרון קולקטיבי ואבל לאומי-דתי על חורבן בית המקדש. "כיוון שהצומות ביהדות, כולל צום יום הכיפורים, הם בעלי אופי חברתי מובהק והם חלק ממהלך טקסי משותף, יש חשיבות רבה לביקורת הפנימית כנגד ההסתמכות על הממד החברתי, החיצוני והטקסי על חשבון השינוי הפנימי האישי", מסביר פרופ' רון מרגולין, חוקר דתות, יהדות, חסידות ופילוסופיה יהודית מודרנית באוניברסיטת תל-אביב.
לדברי פרופ' מרגולין, ביקורת זו שראשיתה במקרא, מנוסחת בספר ישעיהו (פרק נ"ח, פסוקים ג'-ז'): "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".
פרופ' משה בלידשטיין, מהחוג להיסטוריה כללית וראש ההתמחות במדעי הדתות באוניברסיטת חיפה, מסביר כי אחד הדברים הייחודיים בצום, לעומת פעולות דתיות אחרות, הוא היכולת של כל אדם לבצעו ללא תלות במעמדו, זמנו או מקומו. "אין צורך ברב, כומר או כהן, וגם לא במבנה או מקום קדוש, או בכלי או תשמיש קדושה, או אפילו הכנת מאכל מיוחד. כל שצריך לעשות הוא להפסיק לעשות את הדבר שרגילים לעשות", אומר פרופ' בלידשטיין. "מאפיין זה נותן לצום את כוחו התרבותי הרב. את משמעויות הצום המגוונות אפשר לארגן על ציר של יחיד-קהילה: האם הצום הוא האופן שבו אדם משנה ומבטא את עצמו ואת יחסיו עם העולם, או שהוא בעיקרו כלי קהילתי וציבורי. כמעט בכל התרבויות שאני מכיר הצום פועל בשני המישורים במקביל, אך בדגשים שונים, ויש מתח מסוים ביניהם".
בין אינדונזיה לעיראק
האפשרויות נרחבות: אפשר לאכול מעט או כלל לא, להימנע ממאכלים בעלי משמעות ספציפית, להימנע לזמן מסוים או כהכנה לפעילות מסוימת ועוד. "אפשר גם להימנע לא רק ממזון, אלא גם מדברים אחרים: אלכוהול, עישון, רחצה, יחסי מין, דיבור, ואפילו מפעולות דתיות 'רגילות' כמו קורבן או לימוד תורה (ביהדות). כלומר, ההימנעות היא תמונת ראי של העולם הרגיל ולפיכך היא גם מגוונת כמוהו. הפרקטיקה הדתית לעתים קרובות מבקשת לסמן מקומות, זמנים או אנשים מיוחדים וליצור תחושות ורגשות יוצאי דופן באמצעות שלילה או הימנעות. צום הוא דוגמה אחת לכך", מסביר פרופ' בלידשטיין.
כל דת - יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם ועוד - היא למעשה עולם שלם של תרבויות: תרבותו של מוסלמי מכפר אינדונזי בן המאה ה-21 שונה לחלוטין מזו של מלומד עיראקי בן המאה ה-11 גם אם כולם "מוסלמים". בהתאם, גם הפרקטיקות הדתיות מגוונות. "בתוך כל תרבות כזו אפשר למצוא כמעט את כל המשמעויות האפשריות של צום. לכן קשה לי באופן בסיסי עם הנחת המוצא לפיה תרבויות שונות מבצעות צום בצורה שונה זו מזו: זה כמובן נכון, אבל זה נכון גם בתוך כל דת ודת", מוסיף פרופ' בלידשטיין. "בגלל הפוטנציאל האינדיבידואלי שלהם, לעתים קרובות צומות הם כלי בידי יחידים שמבקשים להיות יותר מאחרים - יותר קדושים, יותר קרובים לאלוהים ועוד. לדוגמה, נזירים וקדושים נוצרים עשו שימוש נרחב בצומות או הסתפקות במעט לחם ומים. בין אם זו הייתה המטרה ובין אם לא, מבחינה תפקודית הצום שימש להבחין בין האנשים המיוחדים הללו לבין המאמינים הרגילים. כאשר סיפרו סיפורים על הקדושים הנוצרים בימי הביניים, ההימנעות שלהם ממאכל לאורך זמן הייתה אחד הסימנים הבסיסיים לכך שהם אנשי-אלוהים פלאיים. על פי המסופר, הימנעות זו לא הפכה אותם לחלשים, אלא להפך - זיקקה את גופם וטיהרה אותו. רעיונות דומים מצויים בתרבויות רבות. זמינות הצום ככלי ליצירת קדושה עשתה אותו גם למסוכן עבור מוסדות: כל אחד יכול לצום, בלי אישור של הרשויות, וכך להפוך את עצמו לקדוש בעיני הציבור. כך גם שביתת הרעב הפכה לכלי של אסירים או מפגינים שאין להם כוח אחר".
נשים מוסלמיות בתאילנד מחוץ למסגד בעיד אל־פיטר
(Paula Bronstein, Getty Images)
בתרבויות רבות ההימנעות ממאכל היא כלי לשינוי מצב התודעה ויצירת מצבים של ערפול חושים. "ידוע כי מבחינה ביולוגית, הפחתה משמעותית במזון אכן מביאה למצבי תודעה שונים מהרגיל. סביר כי יש קשר לתפיסה המקובלת שצום הוא הכנה הכרחית למפגש עם האל ואפילו לנבואה, דבר שאפשר לראות, למשל, אצל משה בהר סיני, הכוהנת של אפולו בדלפי ובתרבויות מודרניות", אומר פרופ' בלידשטיין.
צום הרמדאן מתקיים בחודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, הנחשב לחודש מקודש במיוחד, משום שעל פי המסורת האסלאמית החל בו גילוי הקוראן לנביא מוחמד. "מבחינה הלכתית אין מדובר במנהג רצוי בלבד, אלא בחובה דתית המוטלת, בכפוף לחריגים, על מוסלמי בוגר וכשיר", מסבירה ד"ר נסיה שמר, מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. "הצום מתקיים בכל אחד מימי החודש, מעלות השחר ועד השקיעה. במהלך הצום נמנעים מאכילה ומשתייה, עישון ומקיום יחסי מין. הספרות הדתית מדגישה כי הצום אמור לכלול גם ריסון של הלשון, הכעס, המריבה, הרכילות, השקר והתנהגות בלתי ראויה. במובן זה, אדם עשוי לעמוד טכנית בדרישות הצום ובכל זאת להחמיץ את מטרתו הרוחנית. הצום נתפס כאימון רוחני בשליטה עצמית: אם אדם מסוגל להימנע מדברים מותרים מפני שהאל ציווה עליו לעשות זאת, עליו ללמוד ביתר שאת להימנע מן האסור. לצום יש גם ממד חברתי. הרעב והצמא נועדו, בין היתר, להגביר את רגישותו של האדם לעניים ולנזקקים. משום כך, חודש הרמדאן מזוהה עם ריבוי בצדקה ובמעשי חסד".
ד"ר שמר מוסיפה ומסבירה כי ההשוואה בין צום הרמדאן לבין הצומות ביהדות מרתקת, משום שהאסלאם עצמו מציג את מצוות הצום כחלק ממסורת מונותאיסטית קדומה יותר. כלומר, הקוראן אינו מציג את עצם הצום כחידוש, אלא כמצווה שיש לה תקדימים בקרב הקהילות הדתיות שקדמו לאסלאם.
לדבריה, הקשר הישיר והמעניין ביותר מופיע במסורות על יום עאשורא, היום העשירי בחודש מוחרם (הראשון בלוח השנה המוסלמי). במסורת המוסלמית, עאשורא היה צום בעל חשיבות מיוחדת לפני שצום הרמדאן נעשה לחובת הצום המרכזית. "במשך שנתיים (622 עד 624 לספירה) צמו המוסלמים והיהודים, כל דת ב-10 בחודש הראשון שלה: המוסלמים ב-10 במוחרם והיהודים ב-10 בתשרי. צום העאשורא בוטל כצום חובה בשנת 624 ואז התחילו המוסלמים לצום את חודש הרמדאן", מסבירה ד"ר שמר. "יום הכיפורים הוא צום רצוף של כיממה אחת ואילו צום הרמדאן מתקיים מדי יום במשך חודש שלם, ובכל לילה מותר לאכול ולשתות. מטרות הצום בשתי הדתות זהות: טיפוח יראת שמיים והתקרבות לאלוהים, לצד ממדים של תשובה, כפרה, תפילה וצדקה. אך המבנה הקהילתי שונה. יום הכיפורים מגיע לשיאו ברצף תפילות ייחודי כגון כל נדרי, הווידויים ונעילה. ברמדאן אין 'יום צום אחד' שהוא מרכז החודש כולו. במקום זאת, נוצרת שגרת חיים חודשית. לכן נכון לתאר את הרמדאן כמסגרת שלמה של משמעת דתית והתחדשות רוחנית, הכוללת תפילה, קוראן, צדקה, שליטה עצמית, חיי קהילה, תיקון המידות וחיזוק הקשר בין האדם לאל".
צום עד מוות בג'ייניזם
גם בנצרות קיימות מסורות רבות של צום, שמשתנה בין הזרמים. אחת התקופות המרכזיות היא התענית הגדולה (המתחילה ב"יום רביעי של האפר"), המתקיימת לקראת פסחא ונועדה להכין את המאמינים מבחינה רוחנית לחג. היא קשורה ל-40 הימים שבהם, לפי המסורת הנוצרית, ישו שהה במדבר וצם. גם התענית בנצרות כרוכה בדרך כלל בחזרה בתשובה, תפילה, ויתור עצמי, התבוננות רוחנית וצדקה - חלק מתהליך של שינוי פנימי והתקרבות לאמונה. הכנסיות האורתודוקסיות, הקתוליות והפרוטסטנטיות, ואף קבוצות בתוך כל אחת מהן, עשויות לקיים את הצום בדרכים שונות. למשל, במסורת האנגליקנית אין מערכת אחידה ונוקשה כמו בזו האורתודוקסית, בעוד שבקתוליות המודרנית הצום בדרך כלל אינו כולל רשימה ארוכה של הגבלות על מזון.
פיליפיניות קתוליות מציינות את "יום רביעי של האפר"
(Ezra Acayan, Getty Images)
בבודהיזם, לעומת זאת, אין מערכת צום אחת ואחידה. עם זאת, במסורות בודהיסטיות שונות קיימים כללים של הימנעות ממזון בשעות מסוימות או תקופות של הסתפקות במועט. לדוגמה, ישנם נזירים שאינם אוכלים לאחר שעות הצהריים. המטרה היא לא בהכרח "להעניש" את הגוף, אלא לצמצם את התלות בהנאות גופניות וליצור תנאים מתאימים למדיטציה ולתרגול רוחני.
בדתות הודו, המכונות בשם כולל "הינדואיזם", קיימות מסורות רבות של צום, המכונות לעיתים וְרָאטָה. מכיוון שהינדואיזם כולל מגוון גדול מאוד של אמונות, אלים, מסורות וזרמים, אין "צום הינדי" אחד ויחיד. אחד המוכרים הוא אקָדַשִי, המתקיים פעמיים בכל חודש ירחי, ביום ה-11 של מחזור הירח. מתקיימות בו צורות שונות של הימנעות ממזון: הצום יכול להיות מלא, או שיותרו בו פירות ומאכלים אחרים.
המשמעות של הצומות ההינדיים יכולה לכלול טיהור רוחני, משמעת עצמית, התמסרות לאל מסוים, תפילה ובקשת ברכה. לעיתים הצום קשור גם לסיפור מיתולוגי או לאירוע דתי מסוים. להבדיל מהרמדאן או יום הכיפורים, בהינדואיזם קיימים צומות רבים, והמשמעות והכללים של כל אחד מהם עשויים להיות שונים, בעוד שבאסלאם וביהדות האיסורים ברורים וידועים לכל - כמעט ללא אפשרות לחרוג מהם.
הג'ייניזם, דת הודית ששורשיה במאה ה-6 לפני הספירה, מעניקה לצום מקום משמעותי. אחת התקופות החשובות היא פאריושנה, תקופה של התבוננות, תשובה וטיהור רוחני. בחלק מהמסורות של דת זו - ששמה דגש מיוחד על אי-נקיטת אלימות מוחלטת כלפי כל יצור חי, שחרור הנפש וטבעונות קפדנית - מתקיימים צומות ממושכים. במקרים קיצוניים, קיימת בג'ייניזם גם מסורת של צום עד מוות, המכונה סאלחנה, המבוצע על ידי הפחתה הדרגתית של צריכת מזון ונוזלים כאשר המוות קרב ובא או כשאדם סובל ממחלה קשה וסופנית.
למרות השוני הגדול, אפשר לזהות כמה רעיונות משותפים כמעט בכל התרבויות בהקשר של הצום: שליטה עצמית, עצירה וניתוק מהשגרה. "הצום הטקסי המשותף יוצר תחושת שייכות קהילתית. כאשר מיליוני אנשים צמים באותו יום, הצום הופך מחוויה אישית למעשה חברתי משותף", מסביר פרופ' מרגולין.
פרופ' מרגולין מוסיף: "הצום אינו רק מעשה המאופיין בהימנעות מאכילה שיש בה כשלעצמה מצד אחד ממד של 'ענישה גופנית' ומצד שני ממד של תיקון ואיזון גופני. מבחינה תרבותית ודתית, הצום מבטא את המאמץ האנושי לנסות לשנות את היחסים של היחיד עם עצמו, עם הקהילה שלו, עם אמונתו ולעיתים גם עם העולם שסביבו".
