מא — המרווח שבין הדברים // קן רודג'רס, ג'ון איינרסן } תרגום: אירית ויינברג } אסיה } 226 עמ'
"המושג המסורתי מא מתייחס להפוגה, למרווח במרחב ובזמן. לרגע שאין בו פעולה, והוא מתמלא באנרגיה העוצמתית של השקט והדממה. מא הוא הריקות שבה הזמן, המרחב והמחשבות מושהים".
יש ספרים שאנו קוראים כדי להוסיף מושג לעולם, יש ספרים נדירים יותר שמבקשים לגרוע ממנו משהו; 'מא — המרווח שבין הדברים' שייך לסוג השני. הוא אינו מבקש ללמד אותנו מושג יפני חדש, ואף לא לשכנע אותנו בתפיסת עולם מסוימת. הוא מבקש דבר נדיר בהרבה: להאט את תנועת התודעה. לא להסביר את הרווח, אלא לגרום לנו להבחין בו כחוויה.
גן הזן בריואן־ג'י | צילום: Stephane D'Alu
לכתוב על או את מא זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הרי הספר, מעצם טבעו, עשוי מילים, ואילו מא נולד דווקא במקום שבו המילים חדלות לפעול. הוא שוכן בשתיקה שבין שני משפטים, בהיסוס שלפני התשובה, ברווח שבין שני בתים בגן יפני, במתח שבין שני צלילים. הוא אינו היעדר, אלא תנאי לנוכחות. לא מה שחסר, אלא מה שמאפשר לדבר להופיע מתוך האקראיות שטמונה בדברים – הכאוס, וההנאה ממנו, עומדים בבסיסו של המא הראשוני.
פרק הפתיחה שכתב פיקו אייר, 'המרחב נטול המילים שבינינו', מושך היטב בשערות הדמיון בניסיון לומר משהו על המא: "אחרי תקופה בקיוטו, הוא מספר, התחיל לומר 'אני תוהה' במקום 'אני חושב'. נדמה שהשינוי הזעיר הזה מסמן תמורה עמוקה: מעבר מן הוודאות אל האפשרות".
נדמה שמתוך המחשבה הזו בחרו העורכים לאגד פרקים קצרים ממגוון כותבים ודיסציפלינות המאפשרים הצצה, כמו מעינית דלת לתוך חדר, אל המא — הרהורים ועדויות אישיות של אדריכלים, אמנים, מתרגמים, סופרים, חוקרי זן ואנשי רוח, שכל אחד מהם מתקרב אל המושג מפאה אחרת. המניפה שנוצרה אינה ניסיון להגדיר את מא אלא יותר להודות שאי-אפשר לעשות זאת, ומכאן הפעולה המעניינת של הספר, שאין מדובר במושג שניתן לתפוס או פרשנות שיכולה להגדיר אותו, אלא שמא הוא אופן, או רעיון, של קשב, הוא נוכח בגן היפני, שבו המרחק בין האבנים משמעותי לא פחות מן האבנים עצמן; במוזיקה, שבה ההשהיה מעניקה לצליל את כוחו; בתיאטרון שבו תשומת הלב מופנית למחווה שלא הושלמה וממשיכה להדהד זמן רב לאחר שהשחקן קפא במקומו; או במורכבות התרגום של סוטרת האהבה, שבו משמעות המא בשפת המקור הוא כפול, מהות הריק כנוכחות.
המא מתעתע. לא ניתן לצבור אותו, ואי-אפשר לשלוט בו. אפשר רק לפנות לו מקום. בהיותו רחוק מכל אידיאל של אסתטיקה, הוא יותר מהכל תרגול של תשומת לב. ספר המבקש להגן על הרווח נעשה, כמעט בעל כורחו, מבטא ביקורת על אורח החיים המערבי ועל האימפריאליזם של הצבירה במובנה הרחב ביותר — צבירת ידע, חוויות, תשומת לב, ודאות ומשמעות, ומכאן מעניין לקרוא את הספר כמעשה של "להפך", כהתנגדות שקטה לעקרון היעילות — המרווח אינו משרת מטרה; הוא אינו מקצר את הדרך ואינו מגדיל את התפוקה. להפך, הוא משהה. בעולם שנמדד במהירות תגובה, בניצול זמן ובצבירת הישגים, ההשהיה עצמה נעשית מעשה כמעט חתרני, אתיקה אחרת של תשומת לב.
'לב העניין – לתרגם את סוטרת הלב', שכתבה ליאן אוגאסווארה, מאיר במיוחד. הצורך להמציא מילים כדי לתרגם מושגים מופשטים מסנסקריט, השפה שבה נכתבה הסוטרה, שומט את הקרקע האפיסטמולוגית מתחת לרגלינו. "הסוטרה אינה מאפשרת לסכם אותה", כותבת אוגאסווארה, "אך המסר המרכזי שלה הוא שהעולם בחוץ הוא אשליה. דבר אינו ממשי. אבל בו בזמן, דבר אינו לא-ממשי". דווקא הפרדוקס הזה מסרב להיסגר לכדי משמעות אחת, ולכן הוא ממשיך לפעול גם לאחר הקריאה. הפרק שלח אותי ל'איך גורמים לאהבה להישאר' של טום רובינס, סיפור אהבה בין אדם המכונה "נקר", החי מחוץ לחוק ולחברה, לבין נסיכה גולה, בת למשפחת מלוכה ממדינה עלומה שארה"ב פרסה עליה את חסותה. באמצעות הרומן הפרוע והמטורלל בין שתי הדמויות הללו מותווית בעיניי תשובה ליחסי הגומלין שבין אהבה למא — המסתורין. שאולי מה שאנחנו מבקשים לשמר אינו האהבה עצמה, אלא הקרבה אל המסתורין שהיא מאפשרת. במובן הזה מא אינו רק מרווח; הוא תנאי לקיומו של מה שאי-אפשר ללכוד במילים. המא, נמצא עמוק בשורשי הסוריאליזם, למשל ב'מה לעשות' של פבלו קצ'אז'יאן (תרגום רינת שניידובר/ תשע נשמות): "אלברטו ואני שרועים על ספסל בכיכר ורואים כיצד מתעופף לו זקן שהוא גם יונה כשכנפיו מרוסקות לחלוטין. אלברטו אומר לי: ואף על פי כן, הוא עף. כאילו מדובר בתשובה למשפט של אלברטו, באותו הרגע מתחיל הזקן לעשות את דרכו לעבר הקרקע". התנועה הספרותית הזו כמו מבליחה כמא: "צורה היא אינסופיות, אינסופיות היא צורה". כיף גדול להסתחרר במרחב שאינו מבקש למצות את משמעותו, אלא מותיר עומק אינסופי ומקום למסתורין.
נדמה לי שמבנה הספר עצמו מבקש לממש את העיקרון שהוא מתאר. הוא אינו מתקדם באופן שיטתי מן ההגדרה אל המסקנה, אלא נע בגלים. רעיון שנדמה שהובן מתפרק מחדש בפרק הבא; מושג שנראה פילוסופי מתגלה לפתע באדריכלות, במוזיקה, בתיאטרון או בתרגום. לעיתים התנועה הזו מתסכלת, אך יש בה גם יושרה. ספר המבקש לעסוק במרווח אינו יכול להיסגר למהלך לוגי מושלם מבלי לבגוד במושאו.
ובכל זאת, כאן גם מתחיל הקושי.
ריבוי הכותבים והקולות מעניק לספר רוחב, אך לעיתים גם מרחיק אותו מן החוויה שהוא מבקש לעורר. במקום שבו הייתי רוצה להשתהות, הספר עובר אל מאמר נוסף; במקום שבו השתיקה מתחילה לפעול, מופיע קול אחר המבקש להסביר אותה. ייתכן שאין זו חולשה של העריכה בלבד, אלא פרדוקס מובנה. אי-אפשר באמת לכתוב את מא, אפשר רק להתקרב אליו, ואז לפנות לו מקום. •
