ארץ // תמר וייס גבאי } לוקוס } 336 עמ'
'ארץ' מאת תמר וייס גבאי יוצא לאור ארבע שנים לאחר ספרה הקודם, 'החזאית', נובלה שזיכתה אותה בפרס ברנר. הנובלה הציגה לספרות הישראלית קול אחר, קול שהמיקוד שלו סוטה מהפוליטי אל האקולוגי, לא אינדיבידואל הרואה רק את עצמו ומערכות היחסים שלו עם אינדיבידואלים אחרים אלא גם את יחסיו עם הסביבה הפיזית, הגיאוגרפית, הביולוגית. לא נזר הבריאה אלא חלק ממארג אקולוגי רחב. התודעה הזו, שבעולם נתנו לה את השם אקו-פואטיקה, זרה להלך הרוח הישראלי ולכן גם לספרות הישראלית. 'ארץ' ספרה החדש של וייס גבאי, ממשיך את המגמה הזו ביתר שאת.
תמר וייס גבאי | צילום: אלכס קולומויסקי
זהו קובץ סיפורים קצרים הנודד בין מקומות על פני הארץ הזו וקצת מעבר אליה: מכתש רמון, בקעת הירדן, החרמון, חוף הים של עזה ועוד ועוד. המקום לא נבחר סתם, מאפייניו הם חלק בלתי נפרד מהסיפורים: חיילת על גבול מצרים, ילדה המתרגשת בחתונת אחיה לחוף ים המלח, אישה דתייה המנהלת מערכת יחסים עם הכנרת, שתי צעירות המחפשות את האגם ביער חדרה, שוטר המנסה להגן על חקלאי בגליל, ארכיאולוג צעיר המחפש ממצא בחוף עזה, אלה רק חלק מעלילות הסיפורים בקובץ.
לעיתים רחוקות פוגשים סופרת שתפיסת עולמה מנביעה בצורה כל כך מובהקת את הפואטיקה שלה. מהי אותה תפיסת עולם? במילותיה של אחת הגיבורות: "אנחנו פשוט על אותו רצף, לשווא מתעקשים לחלק לחי, צומח ודומם, אנחנו עשויים מאותו דבר וחלק מאותה הרפתקה משונה, הבהוב של רגע מופז, אור וחמצן בתוך נצח אפל, חושך לפני ואחרי" (מתוך הסיפור 'מלמעלה — החרמון').
כלומר שוויון בפני המבט המכונן. כל מה שקשור למקום - בני אדם, בעלי חיים, אדמה ושמיים, צומח או דומם - הוא חלק מההתרחשות, הוא חלק אינטגרלי מהסיפור, לא תפאורה בלבד אלא אלמנט שבלעדיו הסיפור לא שלם. הציפור, החיילת, המהגרים, הארגז, השמיים, התוואי ההררי, כל אלה הם ישויות חיות בסיפור.
הפואטיקה של וייס גבאי היא פואטיקה מפעימה של צמצום והרחבה. המבט שלה יורד לפרטים הקטנים ביותר, לניואנסים הדקים ביותר ומשם, לעיתים מיד, מתרחב אל מבט קוסמי, פנורמי. וייס גבאי היא מספרת יודעת-כל שעוד לא הכרתי. היא לא רק מדברת מתודעתן של כל הדמויות בסיפור אלא גם מתודעתם של בעלי החיים, החפצים, הצמחים.
השאלה היחידה שנותרה היא: האם זה עובד?
התשובה, לפחות על פי הקובץ הזה, היא לעיתים. ברגעיו הפחות טובים של הקובץ, התפר בין תפיסת העולם לפואטיקה הוא גלוי ומעט גס. כך בסיפור 'כוכב', המספר על מנהיג שהולך לאיבוד בחשכת המדבר, "כמה רצה עכשיו שיאהבו אותו. להיות שייך לכל היונקים האחרים סביבו, לינוק איתם. עיניהם זהרו אליו כאן בחושך, נצנוצים דרך דמעותיו, עיני כל היונקים שהולכים ומוכחדים ומושמדים על פני האדמה, חיות וגם בני אדם".
התובנה הזו מגיעה מהר מדי ונדמית כמעט מודבקת. לא שהיא לא נכונה, אבל נדמה שלא הדמות היא המדברת אלא וייס גבאי. גם הסיפור 'צימאון (צפון הערבה)', המסופר כולו מנקודת מבטה של נאקה, עורר בי אי-נוחות. באופן כללי, הניסיון לדבר מתודעתם של בעלי חיים הוא בעייתי מפני שאין לנו גישה מלאה לנפשם של בעלי חיים, והתוצאה היא שכפול של תודעה אנושית המולבשת על "גוף" של בעל חיים. אם הנאקה חושבת ומרגישה כמו בת אדם, הצידוק הספרותי לדבר בשמה הופך להיות קלוש.
באופן כללי, לאחר כמה סיפורים נוצרת תחושה של עוד מאותו הדבר. הגיבורים והגיבורות של וייס גבאי מסורים למונולוג הפנימי שלהם אבל ביותר מדי מקרים הוא נשמע אותו דבר, באותו טון, נימה ושפה. ניתן היה, כך נדמה לי, לגוון את המבע הספרותי.
אף על פי כן, וייס גבאי, בשיאה, היא סופרת משוכללת, המסוגלת בכמה משפטים בודדים לתאר עולם שלם על כל מרכיביו. השפה התיאורית שלה עדינה ומדויקת, לעיתים באיכות של שירה גבוהה. יש לה יכולת לראות את מלוא מוטת הבריאה בחמלה אינסופית ומעוררת השתאות. הסיפור 'גוף ביער (יער עופר, הכרמל)', המגולל את סיפורה של משפחה בפיקניק, שמוצאת לפתע עצמות לא מזוהות, הוא מופת של ספרות חדשנית המביאה לשיא את הפואטיקה הייחודית של וייס גבאי: התכה א-היררכית של כל האלמנטים האפשריים: האדם, הטבע, החיים והמוות.
ושוב, במילותיה היפות: "תחתיה ארץ נפרשת, כולה. אדמה ועצים וסלעים ושיחים, ובני אדם הולכים ונעשים זעירים, ומרחבים הלאה-הלאה, בלי גבול". •
